כל המאמרים במדור ויקרא

בימים אלה, שבה המגפה ממשיכה להכות בנו בכל עוז, חשים רבים עצמם כ"מצורעים". החולים שבינינו, צריכים להיסגר בביתם או לנדוד בעל כורחם ל"בתי מלון של

אפשר להתייחס אל תהליכים ביולוגיים כאל תהליכים ביולוגיים בלבד. לא לתת להם שום משמעות, מלבד העובדות הפרקטיות – ובעיקר היגיינה והקשור בה. זו הדרך בה

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). "אגרא דבי טמיא שתיקותא"

שיאה של חנוכת המשכן מתבטא בברכה של אהרן לעם, לאחר עשיית הקרבנות – 'וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה

משנת תענית קובעת שאף על החרב (ולא רק על עצירת גשמים) קובעים תענית. והגמרא מוסיפה (תענית כב): "תנו רבנן: חרב שאמרו, אינו צריך לומר חרב

ירמיהו, נביא החורבן, מזהיר בכל עת מפני אסון שעומד להתרחש על העם היושב ביהודה, על העיר וסביבותיה ועל בית המקדש בעטיים של החטאים החקוקים בעט

בספרו "מכתבי החפץ החיים", מציין רבי אריה לייב בנו של 'החפץ חיים' בכמה מקומות, את השקפתו של אביו, שתקופתנו היא "ימי עקבא דמשיחא". בספרו [עמ'

פרשת השבוע היא אחת משתי פרשות בהן מופיעות ברכות וקללות הנקראות בשם "תוכחות". כיוון שנכרתו עם עם ישראל שתי בריתות אחת בסיני ואחת בערבות מואב

פרשת הברכות מתחילה בהתניה: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ומסתיימת בברכה: "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים

"לפני שנים אחדות שאלני פסיכולוג אחד: כיצד יכולים יהודים להתפלל 'ובכן תן פחדך' – הלא בידוע ברפואה הפסיכולוגית והפסיכוסומאטית, שהפחד הוא השורש של הרבה צרות