כל המאמרים במדור מועדים

בקרב יוצאי אשכנז (במיוחד אבל לא רק) קיים איזשהו פרדוקס בפסח. מצד אחד, מדובר בחג לכל דבר, ובחג כידוע יש לשמוח במאכל ובמשתה, בבשר וביין.

הרב חן שריג ליל הסדר מתחיל עבורי בזיכרון על סבי פנחס שקרקה, שאני קרוי על שמו, שקרא את הגדת הפסח בתעלות הביוב בוורשה, שעה שהגטו

בין שתי צפירות אנו נעים בשבוע הזה. צפירת יום הזיכרון לשואה ולגבורה וצפירת יום הזיכרון לחללי צה"ל, כוחות הביטחון ופעולות הטרור. בין שני ימי עצמאות

"שומרים ליום שחור". זה ביטוי ששמעתי לא פעם בילדותי. הרעיון פשוט: אתה אף פעם לא יודע מה יהיה, לאן החיים יובילו אותך. לכן, אתה חייב

עשרה קבין של חומרות ירדו לעולם, ומכל מועדי השנה, נטל חג הפסח עטרה בראשם. גם יהודים שבמשך שאר ימות השנה מדקדקים יותר בקלה מאשר בחמורה,

יאיר שלכ חג הפסח, שאותו נציין בעוד שבוע, הוא בפועל כנראה החג המכביד ביותר על היהודים, בגלל הצורך בנקיונות, אבל בו-בזמן הוא ללא ספק גם

הרב יוסף צבי רימון, מייסד ונשיא סולמות מהו טעמה של מצוות אכילת מצה? תשובתו של בעל ההגדה היא "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו

התלמוד (יבמות סב עמ' ב') מציין את אופן מותם של 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא: "…אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר

הנביא ישעיה מתנבא על בניינה של העיר ירושלים, ומתאר את ריצופה באבנים טובות: "ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ" (ישעיה נ"ד,