ל"ג בעומר – מגיפה

התלמוד (יבמות סב עמ' ב') מציין את אופן מותם של 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא: "…אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה" (שם). "אסכרה" פירש רש"י, "חולי המתחיל במעיים וגומר בגרון הנקרא בונמלא"ן" (שבת דף ל' ע"א), הכוונה כנראה לדיפתריה, או קרֶמֶת, מחלה התוקפת בדרך כלל את דרכי הנשימה העליונות, מחלה שהייתה נפוצה וקטלנית ביותר.
הסבר נוסף למות תלמידי רבי עקיבא מובא בספרות הגאונים "והעמיד תלמידים הרבה, והיה שמד של התלמידים של רבי עקיבא" (אגרת רב שרירא גאון פסקה י"א). לפי אותה מסורת מות התלמידים היה במלחמה, שמד דתי וגזרות של השלטון הרומי הם שהביאו להתפרצות מרד בר- כוכבא, והמלחמה שהתרגשה הביאה למותם של התלמידים.
אפידמיולוגיה היא ענף ברפואה ובביולוגיה העוסק בחקר המחלות ברמת האוכלוסייה. מקור השם ביוונית: אפידמיה פירושה "מגפה", ולוגיה פירושו "ידע", המילה אפידמיה מורכבת מאפי ("בתוך") ודמוס ("עם"). הענף חוקר את תפוצתן, דרכי הפצתן, והסיכון היחסי שלהן ומנסה לפתח שיטות למניעתן ברמת האוכלוסייה, ולא ברמה המולקולרית, התאית או הפיזיולוגית.
האפידמיולוגיה התלמודית מחפשת גם מניעים מוסריים ורוחניים למגיפה. לסיבת התפרצות המגיפה אצל תלמידי רבי עקיבא נותן התלמוד צידוק ערכי ומוסרי "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" (שם). בגרסת המדרש הארץ ישראלי "על שהייתה עיניהם צרה אלו באלו" (קהלת רבה פרשה י"א). המגיפה הפיסית מעידה על יחסים בין אישיים פגומים. בהקשר אחר כורך התלמוד התפרצות מגיפה דומה בסימפטומים רוחניים לוקים "סימן ללשון הרע, אסכרה" (שבת דף ל"ג עמ' א'). כלומר, סוג מיתה כזה המסתיים בחנק, אותם סימפטומים קשים בדרכי הנשימה העליונות, מעידים על הקושי בשיחה ראויה ובאינטראקציה בין בני אדם, יחסי חברות קלוקלים, לשון הרע, עשויים להתבטא גם בצד הפיסי. בתהליך עצירת המגיפה, היהדות תבקש לבחון גם את הפן הסוציאלי או ליתר דיוק האנטי-סוציאלי. בתלמוד מתוארת מגיפה שמקורה בחזירים "אמרו ליה לרב יהודה: איכא מותנא בחזירי (מגפה בחזירים) התגובה גזר תעניתא (צום ותפילה), נימא קסבר רב יהודה מכה משולחת ממין אחד משולחת מכל המינין? (משמע חשש רב יהודה שמגפה במין אחד מתפשטת גם למינים אחרים) – לא, שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי (שונה מגפת החזירים משאר מגיפות, כיוון שמערכת העיכול של החזיר דומה לזו של האדם קיים חשש יתר להדבקות) (מסכת תענית פ"ג ופ"ד). מרתקת העובדה, שלמרות התקופה הקדומה יחסית בה פעלו חז"ל, אובחנה מקורה של המגיפה, ואף ניתן הסבר מדעי כיצד הועבר הנגיף מחזירים לבני אדם – נושא מרכזי בתהליך מניעת והפצת מחלות. התלמוד גם מתאר את השלכותיה האפשריות של מגיפה הנמצאת במקום מרוחק "אמרו ליה לשמואל: איכא מותנא בי חוזאי. גזר תעניתא. אמר ליה: והא מרחק! – אמר: ליכא מעברא הכא דפסיק ליה" (שמואל גוזר תענית על מגיפה הנמצאת במקום מרוחק בנימוק שעשויה לעבור ממקום למקום) (תענית דף כ"א עמוד ב'), החכם שמואל מתריע את הציבור שאינו מודע לכך, שמגיפה עשויה להתפשט ממחוז למחוז. מלבד זאת, הציבור נקרא לחשבון נפש ערכי, הכולל צום, תפילה וחשבון נפש אישי וחברתי, שמא ההדבקות בנגיף, שמקורו בחזיר כשעובר מוטציה ומדביק גם בין בני אדם, נוגע גם למוטציה חברתית המאופיינת בחוסר פרגון הדדי ובצרות עין.
רופאים מטפלים במחלות מדבקות כבר מאות בשנים. כתוצאה מכך, מחיר הדמים במקצוע הרפואה, היה תמיד גבוה בעת מגיפה. מה מלמדת התורה, על חובת הרופא לטפל בחולה כאשר היא נשקלת כנגד האיסור לסכן את חיי עצמו? האם על רופאים בתוקף תפקידם בחברה, מוטלת אחריות מיוחדת ושונה לסכן את חייהם כדי להציל אחרים?
הרב אליעזר יהודה וולדינברג כותב "באופן עקרוני, לא צריך אדם להעמיד עצמו בסכנת חיים אפשרית, כדי להציל את חיי רעהו. מכל מקום, כאשר מדובר ברופאים, ההלכה שונה במקצת. מותר לרופא ליטול את הסיכון של טיפול בחולים בעלי כל סוגי המחלות המדבקות. למעשה, הוא זוכה בכך לקיים חובה דתית חשובה. לפני שהוא עומד לטפל בחולה במחלה מדבקת, צריך הרופא להתפלל לד' לעצה וסיוע מיוחדים מאחר והוא מסכן את חייו. לרופא צבאי מותר להגיש סיוע רפואי לחייל פצוע בזירת הקרב למרות שהוא מסכן את חיי עצמו. הדבר תקף אפילו כאשר ספק אם החייל יחיה, ימות או ייהרג. בדומה, מותר לחייל אחר להעמיד את חייו בסכנה כדי להציל חבר פצוע מזירת הקרב" (הלכה יהודית בענייני רפואה, תשובה תמציתית, לוקט ונערך על ידי הרב פרופ' אברהם שטיינברג, הו"ל בית שמאי, 1986 חלק י' פרק י"א).
הרב יצחק זילברשטיין, נשאל לגבי רופאה בתחילת הריונה, שנדרשה לטפל בחולה עם אבעבועות גרמניות. כאשר מגע עם החולה העמיד אותה בפני סכנה של 50% הדבקה, עם סיכון גבוה למום בעובר, הפלה, או לידת עובר מת. הרב זילברשטיין פסק, שבגלל הסכנות הפוטנציאליות לרופאה אין היא חייבת לטפל בחולה (רפואה והלכה, ערוך בידי פרד רוזנר, כרך ו' פרק 4). שונה הוא יחס ההלכה כאשר מדובר בהצלת הכלל, רשות נתנה התורה לכניסה לסכנה למען הכלל. התלמוד אומר "דבר בעיר – כנס רגליך" (בבא קמא דף ס' ע"ב). רבי שלמה לוריא, מציין: "מכאן למדים שבזמן מגיפה אסור לברוח מן העיר…מכל מקום, מצאתי כתוב בשם גדולים (תשובות מהרי"ל סי' נ') שמותר לעזוב…אבל בכל אופן, אם אפשר לו להציל אחרים, בגופו או בממונו, אסור לו חס ושלום להימנע מלעשות כן ולסלק את עצמו מסבלות בני האדם. אבל אם ח"ו לא ישנה הדבר (כלומר, אין באפשרותו להציל אחרים), אז אנחנו פועלים בהתאם לכתוב (שבת דף נ"ה ע"א) שאסור לאדם להישאר במקום סכנה. ואנחנו רואים אנשים גדולים שהלכו וברחו למקום אחר (בזמן מגפה)…. (ים של שלמה ו' כ"ו).
(אמור תשעז)