כל המאמרים במדור ראה

הגמרא במסכת תענית (כא ע"א) מביאה סיפור על אילפא ור' יוחנן: השניים היו לומדים תורה יחד מתוך עוני גדול מאוד, עד שיום אחד החליטו לעזוב

בכ"ח באייר תשכ"ח בבוקר שהינו במקלט בצפת עם אמא ז"ל. האבות כולם, כולל אבא, היו מגוייסים והילדים שהו במקלט עם האמהות. המתח היה גדול. כולם

בין בעלי החיים האסורים באכילה נזכר החזיר "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה טמא הוא לכם…" (דברים י"ד ח'). התורה הזכירה במפורש את

שלוש פעמים נשים שנואות בפרשה: "כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה…" (דברים, כ"א, ט"ו) "כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה; וּבָא אֵלֶיהָ, וּשְׂנֵאָהּ" (שם, כ"ב, י"ג)

קללה נשמעת לאדם המודרני כמו מושג פרימיטיבי, ששייך לאנשים שמאמינים באמונות טפלות. עם ברכות קל יותר להסתדר. אבל מסתבר שהתורה מתייחסת לקללות ברצינות לא פחותה

המושג מענק, כנראה הגיע לעולם לראשונה בפרשתנו, בה התורה מצווה על אדון שהחזיק בעבד או באמה עבריים לא לשלחם ריקם בתום תקופת העבדות. הוא מצווה: