כל הפוסטים ביעקב נגלר

בין זיכרון, אזהרה, והכוח ללמד את העם לראות את דרכו פרשת האזינו היא פרשה שאין דומה לה בכל התורה. היא

ראש השנה מכונה בתורה "יוֹם תְּרוּעָה" (במדבר כ״ט, א׳), אך בלשון חז״ל הוא נעשה "יום הדין" ו"יום הזיכרון". לכאורה, שתי

פרשת ניצבים היא אולי אחת מהעמוקות בתורה כולה: האם הדרך חזרה אל הברית נתונה מעבר להישג יד, או שהיא קרובה,

אחרי שנות המדבר, אחרי המסע, אחרי ההכנות, העם עומד כבר על סף הארץ. אבל דווקא ברגע הזה, כשההישג נראה קרוב

בין מצוות קטנות, אחריות לזולת, והחובה שלא להסיט את המבט פרשת כי תצא היא מן הפרשות העשירות ביותר בתורה, ובה

פרשת שופטים היא אחת הפרשיות היסודיות ביותר בתורה, מפני שהיא עוסקת לא רק במה מותר ומה אסור, אלא בשאלה עמוקה

בין ברכה וקללה, חירות ואחריות, והיכולת לראות נכון את החיים פרשת ראה היא אחת הפרשות החדות ביותר בתורה, מפני שהיא

פרשת עקב עוסקת לכאורה בברכה, בהבטחה ובהצלחה. "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" (דברים ז’, י״ב): אם ישמעו ישראל, אם יקיימו, אם ילכו

האם האמונה היהודית נשענת על 'זכות' או על 'חסד'? פרשת ואתחנן היא מן הפרשות היסודיות ביותר בתורה. היא כוללת את

פרשת דברים פותחת את ספרו האחרון של משה רבנו, אך למעשה היא אינה רק סיכום של 40 שנות המדבר. היא