תולדות הגיור בישראל-תקופה חמישית: תקופת האחרונים (המאה ה-16 עד היום)
במאמר הקודם ראינו שבקרב פוסקי הדורות האחרונים יש מקלים ויש מחמירים בשאלה האם יש חובה על המתגייר לקבל עליו שמירת תורה ומצוות.
אולם, אתגר דורנו הוא בעיקר מקרב עולים או צאצאי עולים מברית המועצות לשעבר, שהם "זרע ישראל", כלומר מי שנולדו לאמהות לא יהודיות, אך הם בנים ובנות לאבות או סבים יהודים. וכאן יש עמדות בהלכה הנוטות יותר להקל.
כך למשל פוסק הרשב"ש (רבי שלמה בן שמעון דוראן, מפוסקי אלג'יר במאה ה-15) בשו"ת הרשב"ש, סימן שס"ח, במקרה של אדם שבא להתגייר מתוך אהבת אישה. הרשב"ש פוסק שלכתחילה אין לקבל אותו. אבל הוא מוסיף: "מיהו זהו בגוי הבא להתגייר, אבל מהאנוסים האלו או מזרעם אין דוחין אותם מפני זה, אבל המקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה עליו נאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה". ועל כך אומר הרב חיים אמסלם:
"והנה מה שאמר לעניין זרעם של האנוסים, אין הכוונה כאן שאמו מישראל, שהרי בזה […] דינו כישראל ולא צריך גרות כלל וכמו שכתב הרשב"ש בעצמו (סימן פט) […] נמצא אתה אומר שמה שכתב הרשב"ש הנ"ל לעניין גיור בני המשומדים, מיירי כשאמו גויה שצריך להתגייר, שבזה יש עניין לקרבו ולגיירו אפילו אם מתגייר לשם אישות או כל הנאה אחרת, דמכל מקום זרע ישראל מקרי" (חיים אמסלם, זרע ישראל-חלק ראשון, מכון מקבץ נדחי ישראל, תש"ע, עמ' רפא-רפב).
לעומתו, טוען הרב מרדכי אלתר, המייצג את הגישה החרדית המחמירה יותר בספר מקיף שכתב בענייני גיור שזכה להסכמות של רבנים חרדיים מרכזיים כגון הרב אלישיב, הרב שטינברג והרב שטרנבוך, שהרשב"ש: "דיבר בצאצאי האנוסים שהם ודאי יהודים והשאלה היא אם להחזירם בתשובה"[… ] אבל אין מכך אפילו סרך של מקור להקל יותר בגירותו של גוי ודאי, שאביו היה מישראל" (הרב מרדכי אלתר, כגר כאזרח, ירושלים: מכון באר התורה, תשע"ג, עמ' שצא). לדעתי, מעיון בדברי הרשב"ש מראה שפרשנותו של הרב אמסלם נכונה יותר.
הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא, במאה ה-16, אב"ד, ראש ישיבה ומנהיגה של יהדות מצרים) כותב בנוגע לגיור צאצאי האנוסים, שאם האם מישראל אין צורך אף בטבילה כי הוא כיהודי לכל דבר ועל כך הוא מוסיף: "והוי יודע שאם אמו עובדת עבודה זרה אף על פי שאביו ישראל צריך טבילה מן התורה […] ואינו נכנס לישראל עד שימול ויטבול" ( שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תטו). רואים אנו שבכלל אין צורך בקבלת מצוות.
הרב צבי הירש קאלישר, תלמידו המובהק של רבי עקיבא איגר (המאה ה-19) פוסק שילד לאב יהודי ואם לא יהודיה, צריך לפתוח לו פתח תקוה למול ולטבול אותו כדי לקיים את הפסוק "ואל ידח ממנו נדח" ומוסיף שצריך להתאמץ לצרף ילד כזה לעם ישראל:
"על כל זאת מצינו כי זרע הקודש יקרא, שהרי כשעזרא הוכיח לישראל אשר נשאו נשים נכריות אחר אומרו כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם, אמר: "והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות"( עזרא, ט,ב) וגלל זה, אם יש באפשרות להוציא זרע נשחתה מהטומאה ולהוציא ממסגר אסיר, ולהחזירה אל הקודש, מה טוב ומה נעים חלקינו" (תשובה המובאת בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר, חלק א', יורה דעה סימן רפ"ט, מובא בתוך "זרע ישראל" (שם), עמ' רצב).
בדומה, פוסק הרב הראשי הספרדי הראשון למדינת ישראל, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל במקרה של אשה לא יהודיה שנשואה ליהודי וכעת רוצה להתגייר ומביאה גם את בתה להתגייר: "דאף על גב שהבנים נגררים אחרי אמם והם נכרים לכל דבריהם, מכל מקום מזרע ישראל באו ומצוה להשיבם אל צור מחצבתם אלו האבות לבל ידח ממנו נדח" (הרב עוזיאל, משפטי עוזיאל, חלק ב, יורה דעה, סימן נח).
לעומתם, טוען הרב אלתר שספרי עזרא ונחמיה מלמדים על גישת ההתבדלות שהיא הדרך היהודית הראויה: "שלא הוזקקו אפילו לטפל בענין גירות[..] אלא בחרו בדרך המובחרת שיאה לעם סגולה, והוא על ההתבדלות וכולם הסכימו על כך, להעדיף להפרד מן הנשים, הבעלים והבנים האלה, ולהפרידם מקהל ישראל מלגיירם לשם אישות[…] בידעם שבחסר זאת, בסופו של דבר יהיו לרועץ בקרב בית ישראל להסירם מעל אלוקיהם ולחנך בנים שלא אמון בם" (כגר כאזרח, שם, עמ' שצה).
(בהעלותך תשפ"ב)