פרופ' משה הלינגר, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטה בר-אילן
בטורים האחרונים ראינו את שיטת הרמב"ם והריטב"א הקובעים שקבלת המצוות אינה מעכבת בגיור. אולם, כפי שמציין הרב אמסלם, יש ראשונים שזו גם עמדתם, אף שיש לדייק אותה מדבריהם. הדמות הבולטת כאן היא של רש"י. לדעתו, הגר: "על ידי טבילה הוא נכנס לכלל גירות, הלכך בשעת טבילת מצוה צריך לקבל עליו עול מצוות" (רש"י, יבמות מז ע"ב, דיבור המתחיל: 'ומודיעין'). ומהו עול מצוות זה? באותו דף ביבמות, בדיבור המתחיל 'שלא קבלה עליה' מוסיף רש"י: "להתגייר", ולכן הסוגיה מחלקת שם בין טבילת יפת תואר הנעשית מתוך 'קבלה' לכזו שהיא בעל כורחה (צבי זוהר ואברהם שגיא, גיור וזהות יהודית-עיון ביסודות ההלכה, ירושלים: מכון שלום הרטמן ומוסד ביאליק, תשנ"ה, עמ' 108-107).
בעלי התוספות במקומות שונים מדברים על "קבלת המצוות" כמחייבת. וכך למשל התוספות במסכת יבמות דף מה עמוד ב, דיבור המתחיל 'מי לא טבלה' כותבים: "האי דבעינן [=וזה שצריך] שלשה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה". כלומר, יש צורך בשלושה דיינים לשם קבלת המצוות. השאלה כאן כמובן היא מה משמעות קבלת המצוות? ניתן לומר שמדובר אכן בהתחייבות לקיים את המצוות, ואפשר לומר שמדובר ברצון כן להתגייר ולהצטרף לעם ישראל. על פי זוהר ושגיא, מבין הראשונים רק בעל 'ספר חסידים' מדבר על "גר שבא להתגייר וכבר קבל עליו כל המצות, מצות עשה לעשות, וכל מצות לא תעשה שלא לעשות" (ספר חסידים, סימן תרצ, מובא אצל זוהר ושגיא, שם, עמ' 131), כלומר אמירה חד משמעית של חובת קבלת המצוות כולן. וכך רואה גם הרב אמסלם את הדברים: קבלת המצוות אינה התחייבות לשמירת המצוות אלא הבנה שעליו להצטרף לדת ישראל. לכן בשו"ת הרשב"ץ (רבי שמעון בן צמח דוראן, 1444-1361, מגדולי רבני אלג'יריה) חלק ג' סימן מז נפסק שאם הגר אחרי שעה חזר לסורו, הוא נקרא כישראל משומד, אבל הגיור לא בטל (חיים אמסלם, זרע ישראל-חלק ראשון, ירושלים: תש"ע, פרק ב').
וכאן אנו פונים לסוגיה של מניעי הגיור. בתקופת הגאונים לא נאמר שחייב בית הדין לבדוק אם מניעי המתגייר הם לשם שמיים (זוהר ושגיא, שם, עמ' 29-28). בין הראשונים יש קולות שונים בנידון. וכך הראב"ן (רבי אליעזר בן נתן, המאה ה-12 באשכנז) סבור שלכתחילה אין מקבלין את מי שמתגייר לשם אישות, אבל בדיעבד הגיור תקף, ובכל מקרה בית הדין לא חייב לברר את מניעי המתגייר כתנאי לגיור (ספר ראב"ן, יבמות פרק ב', מובא אצל זוהר ושגיא, שם, עמ' 29).
העמדה המקובלת על הראשונים היא שגיור שהיה לשם אישות תקף. הם מתבססים על הגמרא במסכת יבמות, דף כד, עמוד ב':
מתני'. הנטען [=מי שחשדו אותו בקשרי אישות] על השפחה ונשתחררה, או על העובדת כוכבים ונתגיירה – הרי זה לא יכנוס [לא יישא אותן], ואם כנס – אין מוציאין מידו. גמ'. הא גיורת מיהא הויא [=משמע שגיורת היא כן].
ומוסיף רש"י, דיבור המתחיל: הא: "ואף על גב דלא נתגיירה לשם יהדות אלא בשביל שישאנה זה". כלומר גיור לשם אישות תקף.
ועל פי התוספות: "גיורת מיהא הויא – דמשמע לא יכנוס הוא אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה. כלומר, אם מדובר באדם אחר, הוא יכול להינשא לגיורת הזו מלכתחילה, למרות שהתגיירה לשם אישות ולא מתוך רצון כן להצטרף לעם ישראל.
והרמב"ן מוסיף: "ואוקימנא [-ובמסקנת הסוגיה העמדנו את הדברים] משום דאפילו נתגיירה לשם איש גיורת הויא. וכך גם כותב הרשב"א בפירושו לסוגיה.
לעומת גישתם של הרב אמסלם ושל זוהר ושגיא, הרב מרדכי אלטר בספר מקיף על הגיור, שזכה להסכמות של גדולי הרבנים החרדים, טוען שהסיבה שהגיור תקף היא כמו שה'נימוקי יוסף' (רבי יוסף חביבא, ספרד, 1420-1340) בפירושו הידוע על הדף לרי"ף על הגמרא שם כותב: ש"אגב אונסייהו גמרי ומקבלי" (דף יד. מדפי הרי"ף ביבמות). כלומר, שהיות וברגע שהם מתגיירים, הם כבר מוכרחים לשמור את התורה- הם מקבלים זאת על עצמם. אבל טוען הרב אלטר, כל זה שייך היה בעבר כשהקהילה הייתה שומרת הלכה. אולם בימינו אין כפיה כזו ולכן הגיור לא יהיה תקף אם הוא לשם אישות (מרדכי אלתר, כגר כאזרח-בענייני קבלת מצוות בגירות ושאר דיני גירות, ירושלים: תשע"ג, עמ' קכא).
(בהר תשפ"ב)
