בעיות מלוא הטנא

ושלח אורך

בימים טרופים אלה, בשעות הערב, כשיוצא לרעייתי שתחי' ולי לשבת ולשוחח על דא ועל הא, מדי שעה לערך יוצא לה ככה: "תגיד, מה יהיה? מה אתה חושב?" ופניה מביעות דאגה. "מה יהיה" במדינה ועם המדינה. בטוח ששאלה זו עוברת בראשו של כל אחד. כולנו מודאגים, וב"ה לא חסר על מה. כשאני מכין לעצמי את רשימת הנושאים שעימם צריכה המדינה, ונתניהו בראשה, להתמודד בהם, ברור לי שבלי הרבה אמונה, אנחנו בבעיה.

הגבול הצפוני המתחמם מול חיזבאללה, המרדף המתמשך (לא יותר מדי זמן?) אחר סינוואר וחבר מרעיו, גורל 136 החטופים ושאלת המחיר שישראל תיאלץ-תסכים לשלם תמורת השבתם (ואיך זה יעבור ברחוב הישראלי), הכרסום באמון שביידן אישית נותן בנתניהו בכלל ובחלק מממשלתו בפרט, כפי שבא לידי ביטוי בצווים שהוציא הממשל נגד ארבעה מתושבי יו"ש, שלטענת הממשל האמריקני הציקו לפלשתינים, ולא רק. הבית הלבן הודיע שהנשיא ביידן יטיל וטו על הצעת החוק של בית הנבחרים לסיוע המיוחד לישראל. הממשל האמריקני מתעקש על העברת נוסח שכולל גם סיוע לאוקראינה, אך הרפובליקנים מסרבים לאשר אותו. כתוצאה מכך, כספי הסיוע, שעומדים על יותר מ-14 מיליארד דולרים, לא יאושרו בזמן הקרוב.

גם על הפרק: שאלת הסיוע ההומניטרי לתושבים ברצועת עזה, כאשר מצד אחד ארה"ב והעולם לוחצים להעביר סיוע הומניטרי והמון, ומצד שני בישראל, רבים-רבים, כולל גורמי ביטחון וגורמים ממחנה המרכז מתנגדים לכך, בטח כל עוד ישראל לא קיבלה אישור שהתרופות שהעבירה לחטופים אכן הגיעו לידיהם, ובטח לא כשחמאס הוא שמשתלט על 60% מהסיוע הזה.

יהודה שלזינגר כתב ב"ישראל היום" כי השרים גנץ ואיזנקוט מציעים השהיית הסיוע עד הקמת מנגנון חלופי. ההצעה מגיעה לאור הערכה של גורמים צבאיים, שלפיה כ-60% מהסיוע ההומניטרי מגיע לידי חמאס. נתניהו הטיל על צה"ל לגבש עד סוף השבוע הצעה מעשית לכך שהסיוע לא יגיע לידי אונר"א או חמאס, אלא בדרך אחרת – אזורים 'נקיים' שלשם יובא הסיוע, וכוח מקומי שמקובל על ישראל יחלק אותו. השאלה אם יש כוח כזה שניתן לסמוך עליו.

נתניהו נאלץ להתמודד גם עם סוגיית כ-150 אלף הישראלים שנעקרו מביתם בנגב הצפוני וביישובי הצפון, ונכון להיום נציגיהם מצהירים כי לא יחזרו כל עוד לא יובטח הביטחון, וזה לא ממש נראה באופק. בתחילת השבוע ישנו כמה ראשי רשויות מהעוטף ליד לשכתו של ראש הממשלה, וחלקם אף החרימו פגישה שהוצעה להם איתו.

בקיצור, בעיות (רציניות) מלוא הטנא. אם זה לא מספיק, ב"ישראל היום" דווח גם כי בכירים בצה"ל קוראים לתחקר את המלחמה בעזה באופן מיידי. הם סבורים כי חרף האיום הלבנוני, זו העת של הצמרת הצבאית לממש את אחריותה ולהתפטר, עוד לפני שהחזית הצפונית תתלקח למלחמה עוצמתית.

וזה לא הכל. למשל, כיצד יצליחו מרבית המילואימניקים ששוחררו (זמנית) לחזור למשפחותיהם ולעסקיהם עם כמה שפחות פגיעות ושריטות, והאם בעוד חודש/חודשיים/שלושה, כשהם ייקראו להתייצב שוב להילחם בעזה או בצפון, אחוז ההתייצבות יהיה גבוה כמו ב-7 באוקטובר? ומה עם תיעדוף מערכת הבריאות בתקציבים, הן לקראת אפשרות של התחממות בצפון והן כדי לטפל בפצועי המלחמה ופגועיה בנפש, ועוד ועוד ועוד.

אז, בשבת, בתפילה, נא לכוון במיוחד ב: "ושלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה ויועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך". וגם נזכור: עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה.

לקראת הכרעה

כשאני בוחן את המערכת הפוליטית במבט על, אני לא יכול שלא להגיע למסקנה כי הפוליטיקאי הכי חזק במדינה הוא לא ראש הממשלה, גם לא שר האוצר. האיש החזק במערכת הוא איתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי.

האיש, שעד לפני שנים ספורות היה מוקצה מחמת מיאוס אצל רוב רובנו; האיש שלפני הבחירות, שאותן צלח בעזרתו המיוחדת של נתניהו, ונתניהו השקיע כל מאמץ שלא יתפסו אותו בעדשת המצלמה יחד איתו; האיש הזה, בן גביר, מחזיק היום את ראש הממשלה בנימין נתניהו במקומות הרגישים שלו, והרושם הבלתי נמנע הוא שנתניהו חושש יותר מבן גביר מאשר מכל אחד אחר.

בן גביר יודע זאת ולא נותן לנתניהו הנחות. הוא מנהל את המשרד שלו כאילו זה משרדו הפרטי, דופק חשבון למעט מאוד אנשים במערכת, והאיום הטרי – פרישה מהממשלה אם זו תחליט על עסקה להחזרת החטופים שתכלול מסירת מחבלים והפסקת הלחימה.

בימים האחרונים גוברים הלחצים על הקבינט ועל הממשלה להסכים לעסקה שכזו, ולא רק מצד הממשל האמריקני. הרושם הוא שגם בישראל מתנהל מסע תקשורתי וציבורי, בדחיפת מטה משפחות החטופים, לכיוון זה.

נכון להיום (יום שלישי) עדיין מחכים לתשובת סינוואר להצעה הישראלית, שבין כך ובין כך לא יהיה קל להעבירה כאן, שכן רבים-רבים, חרף הבנתם את משפחות החטופים, משוכנעים שעסקה מעין זו תמיט אסון על מדינת ישראל בעתיד.

וראש הממשלה – בתווך. הוא מדבר בכל פורום על כך שישראל לא תיכנע, לא תשחרר כל כך הרבה מחבלים ולא תפסיק את הלחימה עד לניצחון, אבל ההצעה לחמאס ניתנה בידיעתו, וכשתגיע תשובתם, הוא ייאלץ להתמודד איתה וסוף-סוף לקבל החלטה, אולי החשובה בחייו כמנהיג מדינה.

בימים האחרונים נשמעות הערכות במערכת הפוליטית שנתניהו מתחיל להבין שהמחיר שהוא משלם על כך שהוא שבוי בידיים של בן גביר, מתחיל להיות עבורו גבוה מדי. בארץ ובוושינגטון. אותם גורמים מתחילים להשתעשע באפשרות שיאיר לפיד, שנפגש השבוע עם נתניהו והציע להצטרף לממשלה (גם ללא קבלת תיקים) כדי לקדם עסקה לשחרור החטופים, אכן יעשה זאת, ויחד עם כוח המחנה הממלכתי של גנץ ואיזנקוט, ייתנו לנתניהו את הגב שהוא זקוק להמשך שרידותו. זאת גם בהנחה שבן גביר אכן יממש איומו ויפרוש מהממשלה באם תצא עסקה 'גרועה' כהגדרתו. המון לוט בערפל, ונתניהו ואנחנו זקוקים להרבה סייעתא דשמיא.

בן גביר ובן גביר ג'וניור

איתמר בן גביר הוא ללא ספק דמות מורכבת. אפשר להסכים עם עמדותיו, אפשר לחלוק עליהן, אפשר מאוד לא לאהוב את התנהגותו והתבטאויותיו, אפשר להסכים ש'דרך ארץ' היא לא התכונה הבולטת שלו. אבל מותר גם להודות, שמול הכאוס שהוא גורם בדברים מסוימים, יש גם לא מעט דברים שהוא מקדם לא רע, כמו כיתות הכוננות, התקציב למשטרה ועוד.

תתפלאו, מצאתי עוד מילה טובה להגיד עליו: בנו, שובאל, צייץ ביום שני בטוויטר על כך שיש "להעלות מודעות למחלת האלצהיימר", כשהוא מצרף תיוג של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, כלומר תבדקו את ביידן, אם אין לו אלצהיימר. סביר ששובאל עשה כן בגלל החלטת נשיא ארה"ב להגביל חשבונותיהם של ארבעה יהודים מיו"ש, ולא כתגובה לטונות הנשק שביידן שלח לישראל…

לא תאמינו, אבל בן גביר האבא, איתמר, הגיב מייד: "מתנצל על דברי בני, שובאל. אהוב לי מכל. אבל הלילה הוא עשה טעות חמורה בציוץ שאני מסתייג ממנו עמוקות.‏ ארצות הברית של אמריקה היא ידידתנו הגדולה, והנשיא ביידן הוא ידיד ישראל. גם אם יש לי מחלוקת עם התנהלותו, אין שום מקום חלילה לסגנון מזלזל.‏ כבוד לבריות זה א-ב, כך אני מחנך את ילדיי.‏ מתנצל על דברי בני", כתב בן גביר.

בהמשך צייץ שובאל ציוץ נוסף, ובו צירף תמונה של ביידן וכתב: "אדוני הנשיא, סליחה"! אתם יודעים מה? עם כל הביקורת שיש לי על איתמר בן גביר, וב"ה יש לא מעט, על זה מגיע לו שאפו גדול (לא זוכר הרבה מקרים שאביו של יאיר התנצל על ציוצי בנו).

לא, אין בהערכה זו שלי כלפי איתמר בן גביר משום הבנה או הצדקה, כהוא זה, לדברים שאמר לעיתון "וול סטריט ג'ורנל", שם תקף את ביידן וטען כי הוא מסייע לחמאס: "במקום לתת לנו תמיכה מלאה, ביידן עסוק בהעברת סיוע הומניטרי ודלק שהולכים לחמאס. אם טראמפ היה בשלטון – ההתנהלות של ארה"ב הייתה שונה לחלוטין", טען.

בעיניים שלי, טעות כפולה. גם מוסרית וגם טקטית. מוסרית – ככה לדבר על מי ששלח אלינו כל כך הרבה חימוש בזמן אמת (גם אם ברור שלאמריקה יש אינטרס), כשישראל נתפסה עם המכנסיים למטה, סיוע שביידן משלם עליו מחיר בתמיכה של הפרוגרסיבים שם, ועוד בזמן בחירות שם; וטעות טקטית – ראשית, לצערנו, ישראל עדיין זקוקה לסיוע הצבאי הזה כחמצן לנשימה. שנית, הצפון עוד לפנינו ולך תדע. ולבסוף, טראמפ?? לסובב לביידן את האצבע בעין, ועוד במהלך בחירות? לא שווה, גם אם בזכות זה בן גביר יהיה הבכיר הישראלי הראשון שטראמפ יזמין להרים לחיים במקרה שהוא שייבחר שם. בעיניים שלי, איתמר בן גביר לא לגמרי הפנים מה משמעות התבטאויותיו כשר, ושר חשוב.

ונקודה לסיום עניין זה: בעיניים שלי, כל מי שחושב/חולם/מפנטז שלאחר הבחירות הקרובות לכנסת (מתי שיהיו), בן גביר ייעלם מהמפה הפוליטית, טועה לענ"ד טעות קשה. גם אם מחנה המרכז-שמאל הוא שירכיב את הקואליציה הבאה וישאיר אותו ואת מפלגתו בחוץ, בן גביר, עם היכולות האישיות שלו והציבור המאוד גדול (נכון להיום בסקרים 9-11 מנדטים) שנאמן לו ולדרכו, יהיה שחקן מרכזי גם מהאופוזיציה, ויעשה לממשלה חיים קשים מנשוא. תרשמו: בן גביר על המפה לעוד שנים הרבה.

עם כל הביקורת שיש לי על איתמר בן גביר, וב"ה יש לא מעט, על ההתנצלות על מעשה בנו מגיע לו שאפו גדול

עוד ועדה, ועדת בירור

אם בש"ס לא יחשבו שיש להם עניין בלדחות שוב (ושוב) את מועד הבחירות לרבנות הראשית לישראל, אז הן תתקיימנה אי"ה (ותרצה ש"ס) ובלנ"ד בכ"ב באייר, שנה זו. כחודשיים וחצי אחרי הבחירות לרשויות המקומיות, לטענת ש"ס, כדי לאפשר לנבחרים החדשים ברשויות, אלה שבגוף הבוחר של הרבנות, להטביע חותמתם בבחירות ברבנות. שיהיה.

האמת, נושא הבחירות לרבנות אינו מסעיר במיוחד, גם לא מעניין מי יודע מה מעבר לכמה רבנים ומקורבים. בגדול, הציבור הרחב, לגווניו ולסוג וצבע כיפותיו, איבד עניין. במקרה הטוב הרבנות הפכה ללא רלוונטית, למעט במקום שמחייבים את האזרחים להידרש לה. מגדלור? מראה כיוון? מישהם להידבק בהם? אולי בדורות הקודמים. בין אם האפתיות נובעת מ'אי הבנה' שלנו, בין אם לרבנים הראשיים יש 'אשמה תורמת' לכך, בעידן הקדם-ועדות חקירה ובירור שבו אנו נמצאים, להלן הצעה הזויה (שאני יודע שאין סיכוי שתתקבל):

שכל אחד מהמעמידים עצמם להיבחר כרב ראשי לישראל, יודיעו כי ביום שאחרי, הם ימליצו להקים ועדה רוחנית-חברתית, עם נציגים מכלל גווני הציבור – דתיים ושאינם, חרדים גם כן, נשים איך לא, צעירים ומבוגרים, אנשי רוח ואקדמיה, נציגי קהילות, לא יודע מי ומה – שיגבשו מתווה מה הם רואים לנכון אמור להיות תפקידה של הרבנות הראשית לישראל בימים אלה של חברה הטרוגנית, בחברה שסוגיות דת-מדינה טלטלו אותה והפרידו בתוכה בעשרות השנים האחרונות. בעיניים שלי, דווקא היום היא שעת כושר לנושא, ולו בגלל דגל האחדות שנישא בפי (כמעט) כל, כמו גם העובדה שדמויות חדשות בבית הרבנות הראשית ייכנסו מן הסתם עם הרבה מוטיבציה ורצון להטביע חותמם. לטעמי, מה כבר יש להפסיד?

טלי את דודי

כמה שבועות שהצלחתי להתאפק ולא העליתי על עמודי הטור הזה ציטוטים מחברי הכנסת הנאורים שלנו. ביקשתי לכבד את מצב האומה. מלחמה, מצוקות, מה לא. אבל חילופי דברים בסיעת הליכוד ביום שני, שהודהדו גם למליאת הכנסת, עברו כל גבול, וגם אני מתקשה להתאפק.

למי שהחמיץ: בישיבת סיעת הליכוד, אחרי שנכנסה לדבריהם של כמה חברים שם, ח"כ השר (למודיעין, אם אינני טועה) דודי אמסלם פנה לחה"כ טלי גוטליב ("אני עורכת דין 22 שנה ואף אחד לא ילמד אותי"), ואמר לה: "תפסיקי להפריע לאנשים, תעופי מפה, אנחנו נעיף אותך". גוטליב, עם האופי הג'ינג'י שלה, לא נשארה חייבת וענתה לו: "מריחים את הוודקה שאתה שותה עד לכאן". מעל דוכן המליאה הסביר כבוד השר, שכמרוקאי הוא בכלל לא שותה ויסקי, ואותו יום שתה בכלל קפה. ישיבת סיעת הליכוד פברואר 24'. והבוס, נתניהו, נותן להם לבזות את עצמם ואת הסיעה. מישהו מבין למה?

דיינים עמיתים

נוכח המחסור בדיינים וחוסר הרצון של האחראים לבחור דיינים חדשים (מלחמות היהודים/המפלגות/הזרמים), בחרו הרבנים הראשיים, שר הדתות וחברי הוועדה לבחירת דיינים, 8 דיינים שפרשו לגמלאות לחזור לכס השיפוט, מה שנקרא: "דיינים עמיתים".

ואלה שמות: הרב יצחק זר, הרב יעקב סלומון, הרב אליהו רוזנטל, הרב גדעון שריון, הרב מרדכי טולידאנו, הרב מרדכי בר אור, הרב שמואל פריד והרב חיים בזק. בכך, מקווים, יופחת מעט העומס על בתי הדין הרבניים. לא יהיה זה מופרך להעריך שלאחר הבחירות לרבנות הראשית, ינסה מי שיעמוד בראש בתי הדין הרבניים לקדם בחירת דיינים חדשים קבועים. אם לא יטרפדו לו את המהלך. אגב, נוהג "שופטים עמיתים" מקובל גם בבתי המשפט הרגילים.