שערים

בשבוע הבא עלינו לטובה, תתחיל שנה חדשה. שנה שאיננו יודעים מה היא צופנת בחובה.

בתפר הדק בין השנה המסתיימת וזו המתחילה ניצב שער, ובעצם– כמה שערים.

" עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים, פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם; סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן, הָרִימוּ נֵס עַל-הָעַמִּים" (ישעיה ס"ב, י').

עיון בפסוק מעלה שאלות: מי עובר בשערים? אל מי מופנית הקריאה?

מפרש ה"מצודת דוד" במקום: "עִברו עִברו הוא מאמר הנביא אל האומות- עִברו בשערי העיר ללכת השדה, ופנו ממכשול את הדרך אשר ילכו בה ישראל לשוב לארצם". הנביא קורא לאומות העולם לצאת משער העיר ולפלס דרך לישראל. השער משמש ליוצאים ולנכנסים.

שער השנה

אל השנה המסתיימת נכנסנו כשאנו גדושים בתקוות, שאיפות, תכניות אישיות ומשפחתיות ומצויים ב"קרבת חודש אלול" ביחסנו עם בורא עולם. זמן רב עבר מאז. כמעט שנה. במהלכה גדלנו, התנסינו, נאבקנו, שמחנו  ובעיקר השתנינו. שער תשע"ז צבר אבנים ומכשולים ואינו מתאים עוד לשנת תשע"ח. "לכל זמן ועת תחת השמים".

"עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים", "סֹלּוּ סֹלּוּ",  אומר הנביא. השער שנדמה לנו אחד, הוא בעצם שניים ומחייב שתי פעולות– יציאה וכניסה.

רוב המין האנושי כמהּ ליציבות, לביטחונות לגבי ההווה ובפרט לגבי העתיד. הפנמת קיומם של סופים והתחלות בחיים, היא לא פחות מאתגר נפשי.

לא טריוויאלית היא ההכרה בעובדה שהמציאות אינה יציבה, שכדור הארץ וגם אנחנו מצויים בתנועה, ששנה הבאה לא תהיה זהה לשנה זו וששום דבר נתון בהווה (לטוב ולרע) אין בידינו ערובה שימשיך. ידיעה זו יש בה פוטנציאל לא מבוטל לעורר חרדה.

הפנמה בריאה, עם זאת, של שינוי עתידי והכלה של אי הוודאות והשליטה המוגבלת שלנו במציאות ובזמן העומד לרשותנו, מהווה הזדמנות לעצור בשער ולהביט מאין באנו ולאן אנו הולכים.

עִברו, סוֹלו- ישנה דרך (זו שהתווה הקב"ה ושסללו אבותינו, המשפחה שהקמנו, ואנחנו– בכל תחום). תפקידנו כעת, לחשוף אותה ולהתקינה למעבר, לסקל אבנים שמטשטשות את יופייה ובהירותה  ולשרטט בתוכה אמירה בראשיתית ותקווה.

"ויפתח ה' אלוקינו לנו שערי אורה, שערי אהבה ואחווה" –  50 שערים אנו מבקשים שיפתחו בתפילות הימים הנוראים. עלינו מוטל האומץ לעבור בהם, להפוך מ"ניצבים" ל"וילך". (נצבים-וילך תשע"ח)