כל הפוסטים של עיני (יפה) נעמי (ד"ר, פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)

פרשתנו רוויה בחציות גבול. תחילתה באנושות שהשחיתה את העולם בהתנהלותה הלא מוסרית, המשכה בחם, שראה את ערוות אביו וחצה גבול

תחילתו של ספר ושל סיפור, כמו גם של מפגש אנושי, אינו דבר של מה בכך. לא פעם עתידה של היצירה/של

פסוקי הפרשה מציבים ענן אשמה קבוע מעל ההתנהגות האנושית. מקריאת הכתוב נראה כי אין מנוס בידינו מלהִטמא, לחטוא (אם לא

פסוק נפלא נגלה לי בפרשה. כזה שאני נוהגת לומר בביתי לפחות אחת לשבוע, בפנים זועפות ומתוסכלות: " לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל

בשבוע הבא עלינו לטובה, תתחיל שנה חדשה. שנה שאיננו יודעים מה היא צופנת בחובה. בתפר הדק בין השנה המסתיימת וזו

פרשתנו נפתחת במילים "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה". הליכה זו, במשמעותה העמוקה – פרידה.  משה רבנו נפרד מעם ישראל (ומאתנו) ומהנהגתו, ואנחנו נפרדים

פסוקי הפרשה מעוררים תמיהה וקושי: תמורת שמירת משפטיו ה' מבטיח חיי ברכה ושפע: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם

פסוק חידתי מצאתי בפרשת השבוע שלנו: "וּבְשֵׁמֹת תִּפְקְדוּ אֶת כְּלֵי מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂאָם" (במדבר, ד', ל"ב). במה הכתוב מדבר ומה בא

קל להטיל דופי במרגלים שדיברו סרה בארצנו. ואולם במה שונים דבריהם מכותרות חדשות הפנים שלנו היום? הניזון רק מהמדיה יכול