כל הפוסטים של הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)

היציאה מן הגלות והחזרה לארץ ישראל חוללו שינוי עמוק באורח החיים היהודי, מבלי אפילו ששמנו לב לכך. הקיום היהודי בגלות

בדרכי לישיבה שבה למדתי ביליתי זמן לא מועט בתחבורה הציבורית. דבר זה גרם לי לא פעם לנהל שיחות מפתיעות עם

הרב יהודה עמיטל ז"ל, ראש ישיבת 'הר עציון', סיפר שפעם אחת הסיע תלמיד מהישיבה. תוך כדי שיחה, אמר לו הרב

בזמן האחרון צמח שם חדש לאלו שנטשו באופן מוצהר את המחנה האורתודוקסי, והוא 'דתיי הרצף'. להיות דתי רצף משמעו שהנושא

תופעת החילון זעזעה את מחשבתו של הראי"ה קוק. בעודו בחו"ל הוא התייחס לחילונים באמות המידה המקובלות אז בעולם היהודי– ככופרים

"כי גדול הוא יותר ההבדל הפנימי שבין שומרי תורה לעוזבי דת, מאותו ההבדל שבין ישראל לעמים", כך כתב לא אחר

אם היינו שואלים לפני 20 שנה מהו חלומה של כל אמא יהודייה התשובה היתה ברורה: שהילד שלה יהיה רופא או

היהדות איננה שואפת להפוך את הגויים ליהודים, אבל איזו דרך היא מציעה להם, מלבד שמירת שבע מצוות בני נוח? האם

משהו לא טוב קרה לתפילה לאורך הדורות. כשחכמי יבנה ניסחו את תפילת הקבע, הם היו מודעים למחיר של הזמנים הקבועים

בניגוד לנצרות ולאסלאם, היהדות איננה שואפת להפוך את העולם ליהודי. לא רק שאין לה כל עניין לכפות עצמה על אומות