כל הפוסטים של אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])

אחת התכונות המאוסות עליי ביותר היא הזלזול. זלזול באדם, בכבודו, באישיותו, בכישרונותיו, באינטליגנציה שלו, בפועלו, ובכלל במה שהוא. מכיוון שהנחת

התקשורתית האולטימטיבית שהייתה פותחת כל הרצאת מבוא בקורס תקשורת המונים אמרה כך: התקיימה תחרות ריצה בין רץ אמריקני לרץ רוסי,

53 חיילים וחיילות יזכו לקבל צל"ש על מעשי גבורתם במבצע צוק איתן. גאווה למדינה. גאווה לצה"ל. גאווה למשפחות. קראתי את

היה השבוע עצוב ומרתק בו זמנית, לשמוע שני ראיונות עם שני רבנים מפריז המכהנים כרבני קהילות, לאחר מתקפות הטרור שם.

מהרי נא והניחי על ליבי תחבושת בטרם תשכיביני לישון וספרי לי על הילד שהייתי איך שמחתי על הגשם הראשון. [אהוד

פעם אחר פעם, ובמיוחד סביב הפרשיות העוסקות במשכן, מופיע הביטוי הייחודי 'חָכְמַת לֵב': "וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב", "וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם

מבחינה ריאלית- נראה שלא יכול להיות גרוע יותר. הגזירה נגזרה, והרצים כבר יצאו דחופים בדבר המלך. המצב החברתי והרוחני הפנימי,

דמעותיה וצערה של אם שכולה יהודיה, אינן כדמעותיה וצערה של אם רוצח ומחבל, המשסף וטובח נשים ועוללים. דמעותיה של אם

יש אנשים שכל חייהם מתנהלים כמו משחק הילדים- 'כן-לא-שחור-לבן'. גוונים נוספים בין שחור ללבן לא קיימים בחייהם. השפה בה הם

בשעה טובה ומוצלחת, שנה בדיוק לאחר יציאת מצרים, מוקם המשכן: " וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן".