"מישהו הוא אנחנו"
"שלח נא ביד תשלח" – זו הנטייה הטבעית הנמצאת בכולנו. על אף המחמאה הקיימת בעצם העובדה ששליחות מסוימת הזדמנה לידינו
"שלח נא ביד תשלח" – זו הנטייה הטבעית הנמצאת בכולנו. על אף המחמאה הקיימת בעצם העובדה ששליחות מסוימת הזדמנה לידינו
מנהיג ציבור הנוהג בכספי ציבור שלא כדין פוגע בשלושה מעגלים: המעגל הראשון הוא מעגל הגזל הפשוט. יש הסוברים בטעות כי
מיהם עובדי העגל של ימינו ? קל מאוד להטיח האשמה זו באחרים, ולטעון כי בוודאי אין מדובר בנו עצמנו. לא
וגם חרבונה זכור לטוב – למה ? במבט ראשון, דומה כי חרבונה ראוי להצטרף דווקא לזכורים לרע. הוא מאלה שלא
משנכנס אדר מרבין בשמחה – שמחה שייכת לעולם הסובייקטיבי של התגובה למציאות הנתונה. לעולם אנו נמצאים בין שני קטבים: החובה
המקור היסודי המחייב את ההליכה אחר הרוב נמצא בפרשת השבוע שלנו. ברם, למעשה הוא אומר את ההפך הגמור: "לא תהיה
קריאת פרשיות החלק השני של ספר שמות, בפרקים העוסקים במשכן, מקבלת משמעות מיוחדת מתוך מודעות לנבואת ירמיהו. כיתר הנביאים, טען
שחיתות שלטונית עלולה להופיע בשתי צורות. ראשונה שבהן היא לקיחת טובות הנאה אישיות הדומות לגניבה ולגזילה. איש ציבור השולח יד
"שלח נא ביד תשלח" – מסיבות רבות ומכיוונים שונים ביקש משה רבינו להתחמק מהשליחות להוציא את עם ישראל ממצרים. שליחות
מצוות השבת הינה מצווה פרטית וכללית כאחד. מחד גיסא היא אחת מהמצוות המוטלות על היחיד, בכל מקום ובכל זמן. היחיד