כל הפוסטים של גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)

השמש שקעה מעל באר אברהם. אברם ישב על שפת הבאר והביט בעדרים החוזרים מן המרעה. לוט התיישב לידו, חלץ את

נח ישב בצל הגפן שנטע, משך שאיפה ארוכה מהנרגילה והביט בכרם הצעיר. אחרי שנה שלמה בתיבה, עם כל החיות, הרעש

לפני כחודש, בעיצומו של קמפיין גיוס המונים להוצאת הספר שלי, פניתי לראש עיריית מעלות־תרשיחא וביקשתי להיפגש איתו. חשבתי שאולי העירייה

בחוץ נשבו רוחות, ואובך העכיר את השמיים. מזל שנתתי לעמי את חג הסוכות, הוא חשב. אלך לי ואדור איתם שבעה

לפני שנה, בימים האלה ממש, הגוף שלי כבר ידע שמשהו אינו כשורה. חום שבא והלך, הזעות לילה שהרטיבו את הסדינים,

לפני שנה, בראש השנה, עמדתי בבית הכנסת בלי שיער. מותש, חלש, אחרי טיפולים, מתנודד בין תקווה לפחד. מעולם לא היו

בשעה שאתם קוראים שורות אלה, אני פוסע ברחובות קראקוב, אליה הגעתי בתחילת השבוע. בבית הכנסת של הרמ"א אני עומד במקום

ישבתי בגינה והסתכלתי על הפירות שהיא הצמיחה לי. הלימונים כבר צהובים, האגסים בשלים, התאנים הבכירו, הרימונים הנצו, והגפן כבר מזמן

יואב יצא מהמחנה ופסע אל מאחורי הגבעה. "לאן אתה הולך?" צעק אחריו אבנר. "לאן נראה לך?" "רחוק. שלא תעלה על

התמונה הופיעה באתרי החדשות. מכונית עמדה בשולי הכביש, הדלת פתוחה. ליד המכונית שני שוטרים, ובמרחק כמה מטרים מהם סדין לבן