גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)בשעה שאתם קוראים שורות אלה, אני פוסע ברחובות קראקוב, אליה הגעתי בתחילת השבוע. בבית הכנסת של הרמ"א אני עומד במקום שבו חי ולימד רבי משה איסרליש, שהגהותיו על השולחן ערוך מונחות עד היום כמעט על כל שולחן יהודי. מאחוריו, בבית העלמין העתיק, אני נעצר ליד מצבת הרמ"א. כמה צעדים משם קבור רבי יהושע חריף, בעל "מגיני שלמה", רבו של הש"ך וראש ישיבה בקראקוב, שמסורת משפחתית מייחסת אליו גם את משפחתי. שמות שהכרתי מדפי הספרים מקבלים פתאום בית כנסת, מצבה ומקום.
לצדי שני נכדיי, שבשבילם יצאנו למסע הזה, טיול בר המצווה שלהם. בימים שקדמו לשבת סחבתי אותם עד ליז'נסק, אל רבי אלימלך בעל "נועם אלימלך". אני דור שמיני לו, הם דור עשירי. ניסיתי להסביר להם שהם צאצאיו של מי שתפילת "אדרבה" שלו מוכרת כמעט בכל בית מדרש.
הם, מטבע הדברים, כבר כמה צעדים לפניי, ממהרים לאטרקציה הבאה. אני נשאר עוד רגע, ניצב ומהרהר ליד מצבה, בית מדרש, שם.
אולי זה בדיוק הסיפור שלנו. "אתם ניצבים היום כולכם", אומר משה, ומיד אחר כך: "וילך משה". ניצבים והולכים. עומדים לרגע, מביטים לאחור, וכבר צועדים אל המקום הבא.
השבת היא האחרונה של תשפ"ו. גם השנה ניצבת לרגע על הסף, רגע לפני שהיא הולכת. לפני שנה ניצבתי בפתחה ולא היה לי מושג לאן תיקח אותי. היא לקחה אותי לסרטן, לטיפולים, לפחד ולתפילות. אתם, קוראי הטור הזה, הלכתם איתי בחלק מהדרך. המחלה, בית החולים והתקווה נכנסו מפעם לפעם גם לכאן, בין הסיפורים והפסוקים של פרשת השבוע.
בסוף פרשת ניצבים אומר משה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע", וכמה פסוקים אחר כך הוא מצווה: "ובחרת בחיים".
השנה הזאת לימדה אותי משהו על הבחירה הזאת.
עכשיו אני בקראקוב עם שני נכדים, בריא, וברוך השם גם עם משהו שנולד באותה דרך. בתיק שלי נמצא כתב היד של "לימפומה שלי". לא כמטפורה. ממש בתיק. גם במסע הזה אני עובד על עריכתו, ובחזרתי ארצה, בע"ה, הספר ייצא לאור.
"תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".
תשפ"ו הולכת. גם אני. ולפניי הולכים שני הנכדים שלי.
אני לא מבקש מהם לחכות. אני מבקש מהם לבחור בחיים.
