גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)בחוץ נשבו רוחות, ואובך העכיר את השמיים. מזל שנתתי לעמי את חג הסוכות, הוא חשב. אלך לי ואדור איתם שבעה ימים.
ירדה שכינה לתור לה מקום בארץ, להיות לה דירה בתחתונים. תחילה הציצה בסוכתו של אברהם כהן. סוכה לתפארת: ברזלים, בד לבן מתוח וסכך לנצח. המשפחה התכנסה לחג. זה באייפון, זה באנדרואיד, ילדים מתרוצצים ואבא אברהם מנסה לקדש.
הרעש גדול, הטלפונים מקרקשים ואיש אינו מקשיב.
לפתע נשבה רוח חזקה. מיהרו כולם להיכנס הביתה והמשיכו בעיסוקיהם. נותרה הסוכה עומדת ריקה בשיממונה. המשיכה השכינה צפונה.
בבני ברק מצאה סוכות מהודרות, בנויות היטב ומדוקדקות עד הפרט האחרון.
באחת מהן ישבו רבי יצחק הלוי ובני ביתו ודנו אם הקרשים הם מעמיד או מעמיד דמעמיד, ואם חבקי הפלסטיק ראויים לשמש בסוכה או מקבלים טומאה. עוד הם מתדיינים, התגלגל האתרוג מהשולחן וניטל פיטמו.
קמה מהומה, והחג כמעט נהפך ליום אבל.
המשיכה השכינה בדרכה. עברה בין ערים וגבעות, מגבעת שמואל עד גבעת עדה.
ראתה סוכות מכל הסוגים.
במקום אחד התלוננו על החום, במקום אחר לעגו לארבעת המינים, ובמקום שלישי היו עסוקים כל כך בפרטי המצווה, עד שכמעט שכחו לשמוח בה.
הגשם החל לזלף ולטפטף. בתוך דקות התרוקנו הסוכות, וההמון חזר לבתיו.
מצאה לה השכינה סוכה אחת שנשאר בה שקט. הופיע יונה הקטן. הוא חזר לקחת נעל ששכח, ועליה מצויר ענף זית.
ראה שהגשם פסק ורץ לקרוא לאביו ישראל, מיד שבו כולם. הסוכה הייתה קטנה מדי, אבל איכשהו נמצא מקום לכולם.
ישבו צפופים, דיברו, צחקו, שרו והתחממו זה באורו של זה.
אולי זה כל הסיפור של סוכות.
אפשר להקפיד על הדפנות, על הסכך ועל ארבעת המינים, וראוי להקפיד.
אבל בתוך כל אלה צריך להשאיר גם מקום לשכינה.
ומסתבר שהיא אינה מבקשת הרבה.
קצת שמחה, קצת שלום, קצת לב פתוח.
א-לוהים גר בכל מקום שנותנים לו להיכנס.
