
מה עושים עם חיות השדה בשמיטה?
כידוע, בשנת השביעית הופכים הקרקע ויבולה להפקר: "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שמות כג, יא). בחומש ויקרא

כידוע, בשנת השביעית הופכים הקרקע ויבולה להפקר: "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ" (שמות כג, יא). בחומש ויקרא

הממצא הארכיאולוגי מגלה שבסופו של דבר רוב האוכלוסייה הישראלית העממית הקפידה לשמור על חוקי התורה בפרשתנו מובאת ההצהרה: "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים" (ויקרא כ, כו). למעשה,

בטקס טהרת המצורע הנזכר בפרשתנו נאמר: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת" (ויקרא יד, ד). ה"צפור" נזכרת במקרא ארבעים פעם. לעיתים מדובר בשם קיבוצי

"כָּל-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא ב, יא). המנחות במקדש מבוססות על יבול הארץ, הנזכרים ברשימת

בפרשתנו מסופר על רוח ההתנדבות של העם לתרום עבור בניית המשכן: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב וְכָל-אִישׁ

ה"יהלום" המקראי אינה אבן הדיאמנט, המכונה בימינו בשם זה, זיהוי שמופיע לראשונה בימי הביניים ורק מאז היה שכיח כאבן חן מלוטשת שנים עשר אבנים היו

בפני הרכב בית דין של 23 שופטים עמדו למשפט בעלי חיים שונים שהזיקו, כולל עופות שור שהרג אדם חייב בסקילה. מדובר במיתת בית דין, כשאר

בפעם שניה בפרשתנו מתמודדים בני ישראל, שיצאו ממצרים, בתלאות המדבר ובמחסור במים לשתייה. העם קצר רוח ותאב להגשמת ההבטחה הא-לוהית: "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ

היאור, מקור החיים של מצרים ובכלל זה של אלוהיהם וגם של פרעה המזוהה עמו: "אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג) –

התורה מתארת באריכות את שני חלומותיו של פרעה, פעמיים, בשינויים קלים והנה עיקריהם: "והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרעינה באחו"