כל המאמרים במדור מבט לחיים מתוך הפרשה

בסוף הפרשה מתוארת "ברית האגנות", שהיא המשך ישיר למעמד הר סיני. משה מנצח על המלאכה ובונה מזבח ו-12 מצבות. בברית זו העם התחייב לקיים את

ההתרגשות הגדולה שאחזה בעם לקראת מעמד הר סיני נתנה את אותותיה בעת שהגיעו  לרגלי הר סיני: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי… בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר

לאחר שהבחינו בני ישראל במצרים הרודפים אחריהם במדבר, הם רטנו על משה שהוציאם ממצרים ובקשו לחזור לעבדות במצרים. משה ניסה להרגיעם ואמר להם: "אַל תִּירָאוּ

בני ישראל עומדים לצאת ממצרים, ומשה מוצא לנכון להשמיע באוזני העם ציווי שמתייחס לעתיד: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" . ציווי זה

המפגש בין העם למשה אינו נושא פרי: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". מסביר אבן עזרא: "ולא

מראשית ימיו נתפס משה כסקרן ואכפתי. הוא יוצא מהארמון לראות את אחיו והוא מושיע את בנות יתרו בהגיעו למדין. גם אל מול הסנה הבוער לא

לפני פטירתו מבקש יעקב מיוסף: "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם". לדעת רש"י, המילים חסד ואמת מכוונות לקבורת המת: "חסד שעושים עם המתים

בשנת תש"ט החליטה הרבנות הראשית לישראל לציין את יום עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע, לנהוג במנהגי יום

מאז מכירת יוסף לא הובעה כל חרטה מצידם של האחים. להיפך, האחים ניסו לטשטש את המכירה ולבדות סיפור כיסוי למעשיהם. כעבור 20 שנה, בבואם למצרים

חובה מוסרית של מדינת ישראל להשיב את מי ששלחה לשדה הקרב. לצערנו, בשבי חמאס נמצאים עדיין אזרחים וחיילים רבים. הם הובלו לשם כתוצאה ממחדל גדול