כל המאמרים במדור מבט לחיים מתוך הפרשה

אירוע חריג התרחש בערב פסח שחל להיות בשבת כמאה שנה לפני חורבן הבית. בני בתירא, שהנהיגו את העם לאחר תקופת שמעיה ואבטליון, לא ידעו האם

מדי בקר בתפילת שחרית אנו אומרים את "פיטום הקטורת" ולאחריה מצוטטת דרשתו של בר קפרא: "עוד תני בר קפרא: אילו היה נותן בה קורטוב של

תקופת הקורונה לימדה אותנו עד כמה אנו חשופים לפגיעה בהיותנו בודדים ומבודדים ואת החשיבות של הסולידריות והנתינה לזולת. ייחודו של עם ישראל במוטיבציה להעניק, כפי

לאחר חטא העגל ניתן להבחין בין התנהלותו של משה לזו של יהושע. יהושע ניצב בקביעות באוהל – "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (לג,יא). לעומתו,

פרשת תרומה  פותחת בהכרזה לאיסוף תרומות : "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ …". כאשר "ויקחו לי" משמעו:

בפרשתנו מפורטות הנחיות, הניתנות לדיינים ושופטים, ובתוכן האיסור לקחת שוחד: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים…" (כג, ח). רש"י מדגיש, שאיסור לקיחת שוחד קיים

ההתרגשות הגדולה שאחזה בעם לקראת מעמד הר סיני, נתנה את אותותיה, בעת שהגיעו לירכתי הר סיני: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי … בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ

קריעת ים סוף הוא אירוע היסטורי ומפעים, המעורר את משה ובני ישראל לשורר את שירת הים. בסיומה אקורד מפתיע. אנו מתבשרים בבניית בית המקדש כעל

  בני ישראל עומדים לצאת ממצרים, והנה משה מוצא לנכון לעמוד ולהשמיע באוזני העם ציווי שמתייחס לעתיד הרחוק יותר: "זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם

  לאחר מכת הברד, שהכתה קשות במצרים, נוצרה שם אווירת נכאים והייאוש התעצם אצל פרעה ועבדיו. בתוך המציאות הקשה שהמצרים היו נתונים בה, בין הבטחת