מסירותו של אהרון הכהן

גם לאחר שהאדמה בלעה את קורח ועדתו והאש שרפה את 250 מקטירי הקטורת, המשיך העם להתלונן- "אתם המיתם את העם". עוד רגע יכַלה הקב"ה בעם בחמת זעפו. אולם ברגע אחד, משה מתעשת במהירות ופוקד על אהרון: "קַח אֶת הַמַּחְתָּה… וְשִֹים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם". אהרן אינו שואל שאלות ורץ אל תוך הקהל עם מחתת הקטורת. הכול התרחש במהירות ובנחישות, שכן העם בדרך לאבדון, וגם אהרן עצמו עלול להינגף. אהרון הצליח במשימתו והמגיפה נעצרה: "וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה". אמנם מתו 14,700 איש, אבל נמנע אסון גדול יותר.

נראה מהכתובים שהמגיפה לא נעצרה לגמרי באותו הרגע אלא רק לאחר שאהרון שב אל משה: "וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה …וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה". הספורנו מסביר שאכן היו שני שלבים; בשלב הראשון נעצרה המגיפה אבל רק לאחר ששב אהרון אל האוהל התרפאו החולים. אולם, מפשט הפסוקים נראה שעצירה מוחלטת של המגיפה היתה רק בהגעתו של אהרון אל האוהל. המדרש תנחומא ממחיש את הדרמה ומתאר דו שיח קדחתני בין המלאך לאהרן: "אחז את המלאך והעמידו על כורחו (אחז במותניו). אמר לו המלאך, תן לי לעשות שליחותי. אמר לו, משה צווני לעכב על ידך. אמר לו, אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה. אמר לו, אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה. אם אין אתה מאמין, הרי הקב"ה ומשה אל פתח אוהל מועד, בוא עמי ושאל. וזהו שנאמר 'וישב אהרן אל משה". ומוסיף רבנו בחיי: "שכפפו אהרן למלאך להוליכו לפני משה פתח אוהל מועד". ואכן זה היה השלב הסופי לעצירת המגיפה.

בלב קרוע ראה אהרון את המלאך עושה שמות בעמו ובמו גופו עצר את המגיפה ואף גרר את המלאך אל משה. יכולתו של אהרון לעמוד בגופו בין החיים ובין המתים, תוך כדי סיכון חייו, הכתירה אותו סופית כמנהיג הרוחני המוסכם של ישראל, והמטה הפורח היה עדות לדבר: "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח". וכך מדי שנה יבוא הכהן הגדול עם הקטורת לכפר על בני ישראל תוך כדי סיכון חייו למען עם ישראל כולו. עבודת הקטורת שנעשית לפני ולפנים מדי שנה היא שיחזור של אותה מסירות הנפש של אהרון בזמן, שעמד עם הקטורת והציל את העם מהמגיפה הנוראית.

(קרח תשפ"א)