כל המאמרים במדור מבט לחיים מתוך הפרשה

בני ישראל עומדים לצאת ממצרים, ומשה מוצא לנכון להשמיע באוזני העם ציווי שמתייחס לעתיד: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" . ציווי זה

המפגש בין העם למשה אינו נושא פרי: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". מסביר אבן עזרא: "ולא

מראשית ימיו נתפס משה כסקרן ואכפתי. הוא יוצא מהארמון לראות את אחיו והוא מושיע את בנות יתרו בהגיעו למדין. גם אל מול הסנה הבוער לא

לפני פטירתו מבקש יעקב מיוסף: "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם". לדעת רש"י, המילים חסד ואמת מכוונות לקבורת המת: "חסד שעושים עם המתים

בשנת תש"ט החליטה הרבנות הראשית לישראל לציין את יום עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע, לנהוג במנהגי יום

מאז מכירת יוסף לא הובעה כל חרטה מצידם של האחים. להיפך, האחים ניסו לטשטש את המכירה ולבדות סיפור כיסוי למעשיהם. כעבור 20 שנה, בבואם למצרים

חובה מוסרית של מדינת ישראל להשיב את מי ששלחה לשדה הקרב. לצערנו, בשבי חמאס נמצאים עדיין אזרחים וחיילים רבים. הם הובלו לשם כתוצאה ממחדל גדול

רגעים מתוחים עוברים על יעקב בשעה שהוא מזהה את עשיו מרחוק. יעקב מוכן לכל תרחיש, וההפתעה לא מאחרת לבוא (לג, ד): "וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ

יעקב יושב האוהלים, שזה עתה סיים ארבע-עשרה שנות לימוד בבית מדרשם של שם ועבר, עובר שינוי מהפכני בחייו. מעתה לא עוד לילות שימורים בעמל תורה,

מדי שנה אנו ממתינים לחורף גשום ומצפים לחודש פברואר, שהוא זמן פריחת הכלניות בשדות הנגב המערבי. אחד החניונים היפים בעונה הזו הוא חניון רעים, שמתמלא