כל המאמרים במדור הגיגים

התמקדות בצד האטימולוגי של המילה "סופר" מעלה מסקנות מעניינות. עד להתפתחות העברית המודרנית במאה ה-19, לא שימש המונח "סופר" לתיאור של כותב או יוצר, והמונח

מהו הפסוק הבסיסי ביותר בתורה? כולנו מכירים את התשובה מתוך הספרא: "ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (קדושים, פרשה ב, פרק

'הבנת' אירועים לא נעימים ברמה אישית או ציבורית, באה לידי ביטוי במשפט המתרץ: "ככה רצה הגורל". אירועים משמחים יותר זוכים למשפט אחר: "הכל בהשגחת ה'

שתי פרשיות שלמות עוסקות בנושא רפואי שלא מלבב את הנפש, בלשון המעטה. סוגים שונים של צרעת הבאה על האדם, על כליו, על בגדיו ועל ביתו.

כאשר ביקשתי בקבוצה של אנשים המכונים 'דתיים': '"מי שחושב כי הוא דתי שירים את ידו", אף אחד לא הרים את ידו. לתמיהתי, השיבו רוב החברים

האם כאשר דרשנים מנסים לפרש את פסוקי המקרא הנוגעים לאירועים כרונולוגיים (מי, מה, מתי), הם מנסים לקבוע את ה'אמת ההיסטורית'? ואם התורה לא פירטה ולא

יהודי שחי בתקופת המשכן או בתקופת המקדשים, לא שאל שאלות נוקבות על נושא הקורבנות. נפשו לא נקעה ב"כבש אחד בבוקר וכבש אחד בין הערביים". נפשו

הדיבור באמצעות אותיות מהווה את הביטוי החיצוני של רצון האדם, כדברי הרב קוק זצ"ל (אורות א,ז): "מלאה היא הנשמה אותיות מלאות אור חיים, מלאות דעה

על פי סדר בריאת העולם, השבת אכן נמצאת בסוף השבוע, בסוף הבריאה מן ההיבט הכרונולוגי. האדם הראשון לא נחשף לכל ימות השבוע הראשונים בהיסטוריה, הוא

בתולדות כל העמים, ובכללם עם ישראל, אירועים עוצמתיים משנים דרך. באבחת חרב אחת, מן היום למחר, קם לו עם 'חדש' שהחרים, פגע וסלל דרך להתאבדותו