כל המאמרים במדור הגיגים

פרשת "וילך" פותחת במילים "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה". דווקא בסוף ימיו, משה רבנו, מנהיג העם, צועד הלאה. צעידתו האחרונה אינה רק סיום פיזי של מסע, אלא תחילתה

האמירה התלמודית "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם" (בבלי, פסחים נד, א) אינה רק רשימה כרונולוגית, אלא צוהר פילוסופי מטלטל אל עולמות של קדם, אל

מה משמעותה של סגולת ישראל בשעה שדם יהודי נשפך כמים? כיצד מתיישבת בחירתנו כ"עם קדוש" עם המציאות הקשה של טבח אכזרי? דווקא בימים אלה, כאשר

  מה משמעותה של מלחמה בתפיסה היהודית? האם היא רק התנגשות פיזית בין כוחות עוינים, או שמא היא משקפת מציאות עמוקה יותר של הקיום האנושי?

ההתבוננות בחג הסוכות מזמינה אותנו לעצור ולחשוב על קשרים נסתרים בין מילים ומושגים, וגם מעבר להם, אל המציאות הטכנולוגית המשתנה ללא הרף. מתוך התבוננות בשורשים

מה מייחד את פיסת האדמה הקטנה הזו, המכונה ארץ ישראל, משאר חלקי תבל? כיצד דווקא רצועת קרקע צרה זו על פני הגלובוס, נושאת משמעות כה

הפסוק "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים י"א, כ"ו) מעמיד בפנינו את אחת השאלות המטרידות ביותר בהגות היהודית: האם עצם הצבת הברירה בפני

האם ארץ ישראל היא רק זירה גיאופוליטית, או שמא משקפת היא ממד קיומי עמוק יותר, מטאפיזי במהותו? שאלה זו, שהדהדה לאורך הדורות, מקבלת משנה תוקף

רבותינו אומרים (דברים רבה יא, י) כי משה רבינו התפלל תקט"ו (515) תפילות כמניין "ואתחנן" לפני הקב"ה כדי שיכניסו לארץ ישראל המערבית. מילת המפתח במשפט

כמענה לשאלה שבכותרת, אומרת התורה: "גַּם בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף ה' בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם אַתָּ֖ה לֹא תָבֹ֥א שָֽׁם". סברנו כי מניעת משה רבנו מלהיכנס לארץ ישראל הינה