כל המאמרים במדור הגיגים

לאחר חניה ארוכה ליד הר סיני, ולאחר בניית המשכן, פותחים בני ישראל במסע ארוך שיסתיים רק לאחר כמעט ארבעים שנה. הם נראים כעם מסודר ומאורגן

מצד אחד, קובע אדם סמית, הפילוסוף של הכלכלה החופשית כי: "אל לנו לצפות לארוחת ערב בזכות טוב ליבם של האופה, של מבשל השכר והקצב אלא

"לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹקיךָ אֲנִ֥י ה'". לפי זה, האם מותר לקלל אדם שאינו חרש? ומדוע דווקא חרש, הלא ממילא הוא

מה זה דתי? מי קובע מיהו דתי? מי המציא את המונח? האם כולם מתכוונים לאותו ‘דתי’ בהשתמשם במונח? האם עצם השימוש במונח אינו מפלג את

חלק מן התובנות המגדירות את חטאם של נדב ואביהוא נלמדות מפונקציות ספרותיות המאוחרות לזמן האירוע עצמו, כמו סמיכות פרשיות (=פרשת שתויי יין). זאת ועוד, בתיאור

האם צריכים אנו להמשיך לחוג את חגנו הלאומי הראשון, פסח, באותה הדרך שבה חגגנו בכל שנות הגלות? האם עצמאותנו אינה מחייבת שינויים לפחות ברכיבים הלאומיים

במאה התשיעית קם לו יהודי מהעיר באלך שבמדינת ח'וראסן שבממלכת פרס (כיום אפגניסטן) וכותב על קרינת עור פניו של משה את הדברים הבאים: "בעבור שמשה

לבקשת משה "הַרְאֵ֥נִי נָ֖א אֶת־כְּבֹדֶֽךָ", משיב הקב"ה תשובה בעלת שני חלקים עיקריים. חלק ראשון – "לֹ֥א תוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת־פָּנָ֑י כִּ֛י לֹֽא־יִרְאַ֥נִי הָאָדָ֖ם וָחָֽי", וחלק שני

חז"ל לא אמרו "משנכנס אדר מרבים בשמחה", אלא – "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה –