בימים אלה, של התקוטטות-רבתי והתכותתות-רבתי (מלשון כתות-כתות, כחידושו היפה של שלונסקי), ראוי לזכור שחג הפסח ויציאת מצרים, ששיאה הרוחני הוא מעמד הר סיני, מבטאים את
ישנם מנהגים במסורת היהודית, שלא תמיד ברור מה מקורם, ומה מעמדם ההלכתי. האמת שזה גם לא כל כך משנה. ישנם דברים שהצליחו לחדור לתוך סדר
לא הצטוונו לאכול מצות בפסח כיוון שיצאנו ממצרים, אלא כיוון שאנו מחוייבים לאכול מצות בי"ד בניסן יצאנו ממצרים הזמן בתפיסה האינטואיטיבית הוא ציר אחד המתחיל
את זאת לימדה אותנו יציאת מצרים: שלכל גלות יש קץ, ומכל שקיעה בטומאה יש גאולה יציאת מצרים היתה רק "תירוץ" – כך אומרים בשם הרבנים
בשנים האחרונות גם הציבור הישראלי הלא אתיופי, שגילה את הסוד התזונתי של זרעי הטף, שואלים מה יש לברך עליו לפני אכילתו ולאחריה. האם יש בו
המעיין בדרשות חז"ל על מכות מצרים יבחין במגמה מעניינת: ייחוס של תכונות, מחשבות ורגשות אנושיים לדוממים ולבעלי חיים, או תביעה לרגישות מוסרית ביחס אליהם. כך
היהדות אמנם אינה משתנה אולם היא אינה מקובעת, אלא, 'כמסמרות נטועים' מצה זו שאנו אוכלין על שום מה? כי מצה היא לחם הגאולה, שנאפית בחיפזון!
חותם העבר אינו פרט היסטורי שחלף. הוא מום שאנו נושאים עלינו סיפור יציאת מצרים הוא יסוד מכונן של מצוות רבות. התורה חוזרת כמה פעמים על
אחד מדיני הקורבנות הוא, שאסור להקריב בבית המקדש שאור ודבש: "כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ, כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו
כשרובו המוחלט של עם ישראל יסעד בקרוב סביב שולחן הסדר, כולם יהיו שם. קרובי ורחוקי משפחה, חברים ואולי גם שכנים. אבל אחד ייעדר מהחגיגה
