כל המאמרים במדור על סדר היום

"בארץ ישראל הסתיימה הקמת העם היהודי" – כך אמורה הייתה מגילת העצמאות להיפתח. הקמת העם היהודי לא החלה בארץ ישראל. לא כאשר מדובר באבותינו –

"זה לא בכוונה" מהווה תירוץ שכיח ביותר, שננקט על ידי משרעת גדולה מאוד של גילאים. הילדים הקטנים רגילים לנקוט טיעון זה כאשר גוערים בהם, ובין

להיפגש עם כולם. מכל הכיוונים. מכל הצדדים. מכל הזרמים. מכל התפישות. וזאת, על אף אין ספור סיבות שניתן בשמן לנהוג אחרת. ואכן, הסיבות רבות הן:

שבת – אחת היא. ואף על פי כן יש לה הופעות שונות בתורה. גם שורשיה. גם היבטיה המעשיים. התורה מלמדת כי יש לה בעיקר שני

איבוד שליטה על אירוע, על אף כוונות טובות וראויות – זו הפרשנות המרתקת של רש"י למעשי אהרון בסיפור עגל הזהב. לאורך הדרך כולה, מדגיש רש"י

בשעה שעסקו הרמב"ם והרמב"ן בסוגיות היסוד בענייני טעמי המצוות, הם בחרו במצוות שילוח הקן כמצע לדיון. הבחירה הזו נבעה מהמשנה המפורסמת במסכת ברכות, האוסרת להתפלל

בשעה שתשומת הלב והנפש ניתנת למוקדים כה רבים הסובבים אותנו – החטופים, המשפחות, מפלצות האדם, קיומה וניהולה של עזה בהמשך הדרך, לבנון, ירדן ומצרים, סוריה,

"וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ – מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה" – ביקורת מוטעית רבה נאמרה על מצוות התורה הזו, ועוד יותר

אלו תכונות חייבות להיות למי שראוי להיות שופט? ניסוח פשוט, של מי שלא שאב את התביעה הזו מהתורה, מציג לפנינו יתרו: "…וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם

קשה שלא להקביל את סיפור הימים שלפני קריעת ים סוף למציאות ימינו, בעיקר כשאנו מצרפים לדברי התורה שבכתב את המבט המיוחד של חכמי האגדה שבתורה