העולמות מתחילים להתקרב. בין העולמות המתקרבים מצוי זה שמניע את היהדות החרדית והציונית הדתית האחת אל השניה. ההתקרבות הזו עדיין נעשית בתהליכים המתחוללים בכל זרם
התפילה הנהוגה בימינו אינה זהה עוד לתפילה במהותה המקורית. המקורית נוסחה לאור המציאות שהאדם או הציבור המתפללים היו נתונים בו, ואילו שלנו קבועה ומנוסחת מראש;
ההתנגדות לקיצוניות אינה נובעת ממה שיש בה אלא ממה שאין בה. הקיצוניות לעצמה היא תוצאה של להיטות, התמכרות ונכונות ללכת עד הסוף עם אידיאל אחד,
משה רבינו בנה את נחש הנחושת ושם אותו על נס בהוראתו של הקב"ה; חזקיהו המלך כתת את אותו נחש הנחושת, והדבר היה רצוי בעיני חכמים.
בשעה שהתקיפו בחורי ישיבה שונים את אנשי מרכז הרב על כך שאין הולכים לבושים כ"בני תורה", שהרי אין הם לובשים חליפות ומגבעות בחיי היום יום,
הבגרות האחרונה עומדת בפתח, וחלק מתלמידי השמיניות עוד לא החליט מה הוא עושה בשנה הבאה. זהו הרקע לדברים שאני כותב כעת: לכו ללמוד תורה. אין
קשה להבין עד תום מה בדיוק ההבדל בין הכאה על הסלע לבין דיבור אליו. גם ההכאה על סלע והוצאת מים ממנו היא נס גדול, ועל
אחד הסיפורים על הרב צבי יהודה זצ"ל עוסק בתגובתו להתקפה שבאה מצדן של הישיבות הותיקות על צורת לבושם של בחורי ישיבת מרכז הרב. טענו נגדו
דווקא בפרשת קורח צריך להזכיר לנו שוב ושוב: המחלוקת היא מבורכת, והיא מהמאפיינים היסודיים ביותר של תלמוד תורה. היא מילת קודש, שמאפשר לברר את כל
יש היגיון גדול מאוד בעובדה שמגבלת הגיל על המועמד לרבנות הראשית תוסר, ויוכל להיבחר גם רב שהוא מעל לגיל 70, בעיקר בעידן בו נשיא המדינה
