בשבוע שעבר יצאו חלק מתלמידי שכבת ד' בבית ספר קשת שוהם ל'מבצע דוגו'; זמן קצר לאחר עלייתו לארץ דוגו טייל בשוק מחנה יהודה בירושלים וראה כדורי פלאפל מיטגנים בשמן.
'אני עד עכשיו מזועזעת שפספסנו את המצוקה הזו של הילדה שלנו. שחשבנו שהכול בסדר. שלא חקרנו ושאלנו אותה איך הולך' בין המכתבים שאני מקבל, יש
נתקלתי בו בטרמפיאדה: אני נסעתי לבית שלי והוא נסע לבקר את בן דוד שלו. הוא היה חניך שלי כשהייתי מדריך חינוכי בפנימייה באחת מהישיבות התיכוניות
התלבטתי אם לספר להם איך שהילד המצטיין שלהם לא מפסיק לרדת על תלמיד אחר בכיתה שלי. איך שהוא משפיל אותו בפני כל הכיתה השבוע
ובכל הזמן הזה אני לא יכול שלא לחשוב על הפרצוף של חבר שלי: "אני ראש צוות בפייסבוק". וואלה, יופי. ואני מה? יום לפני חלוקת התעודות
באיזה שלב בדיוק איבדנו את האמונה התמימה שאפשר לגרום לילדים שלנו להיות מאושרים גם כאן בארץ, בטבע; בשבילים, בטיולים? זו הייתה שיחה תמימה בחדר מורים.
אף ילד לא חושב שההורים שלו מלאכים. ובכל זאת, כחלק מהעובדה שכולנו אנושיים, אפשר ורצוי להראות לילדים שגם אנחנו חווים כישלונות ביום חמישי חבר שלי
הדוגמא הכי טובה לנתינה ואהבה אין סופית היא אהבת הורים לילדיהם. אהבה שמתחילה כבר מגיל הינקות כאשר האמא, מותשת כולה, קמה שוב ושוב באמצע הלילה
לפחות תגיד פעם אחת לילד שלך שאתה אוהב אותו ומעריך אותו. כל עציץ צריך שישקו אותו. כל ילד צריך לדעת שמאמינים בו. זה נראה לי
התלמידים שלי היו בהלם. זו הייתה הפעם הראשונה שהם ראו שיש ל'קסם' הזה שמנקה להם את הכיתה פנים, גוף וסיפור, ועוד סיפור חיים כל כך
