כל המאמרים במדור שעת מחנך

אני גר בשוהם. יש בשוהם כיכר שאני קורא לה 'כיכר המשמעות'. למה? כי על הגדרות בכיכר הזו תלויות תמונותיהם של חיילים, בני המקום שמסרו את

הם יכולים להיות שותפים בכירים במשרד עורכי דין נחשב, רואי חשבון שעושים מיליונים, או מנהלי בתי ספר נערצים שמחנכים את הדור הבא. בקריירה שלהם הם

הטור הזה נכתב כמה דקות אחרי שעוד חלק יירוט נפל על היישוב שאני גר בו. לא אכתוב מהו מחשש שעותק נסתר של 'שבתון' נפל לידי

כמו בכל דבר בחיים, אני מאמין שגם מהמלחמה באיראן ניתנת לנו, ההורים ואנשי החינוך, ההזדמנות לעצור רגע ולחשוב: איזה שיעור בדיוק אנחנו רוצים להעביר לילדים

בעולם שפוי יותר הייתי נוסע מחר ללמד בבית הספר, והשומר היה אומר לי: "מצטער, חביבי, היום אין לימודים. לא שמעת? מערכת החינוך בשביתה. נערה בת

לפני כמה ימים עמדתי בתור בסופר. לפניי עמדה אמא עם ילד בן שבע, בערך. הילד רצה חטיף 'פסק זמן', האמא אמרה לא, והתפתח שם קרב

ברשותכם, בואו נדבר על אחד מהסודות הכמוסים ביותר של המגזר שלא תמיד אוהבים לפתוח אותו: מוסר התשלומים, או אם תרצו: הלנת השכר. דווקא במגזר הזה

בימים אלו הישיבות, האולפנות ובתי הספר עסוקים באחד מרגעי השיא של התלמידים – קבלת התעודות. מגיע התלמיד בדחילו ורחימו ומשתוקק לגלות בציפייה דרוכה מה חושב

השבוע, באחד הבקרים, מצאתי את עצמי, מחנך בישראל, נכנס לריב מכוער במיוחד עם נהג שצפר לי מאחורה. כאילו, יא חביבי, גם ככה אור אדום… אין

זה קרה לפני 6 שנים בערך: הגעתי לחדר מורים וראיתי את חבר שלי, מחנך, עם פרצוף תשעה באב. "מה קרה?" שאלתי אותו. "אחי", הוא ענה