איך שראיתי אותו לפני כמה שנים בישיבה התיכונית שלימדתי בה, הרגשתי שהפתיל שלי נשרף. שוב פעם התלמיד הזה נכנס לכיתה באיחור, בדיוק כשכבר הצלחתי לאסוף
השנה היא 2007. לכיכר לאנפנט בוושינגטון נכנס אדם שלבוש בבגדים פשוטים ביותר. הוא נעמד, מוציא את הכינור שלו, מניח את קופסת הכינור בצורה הפוכה כדרכם
אני הולך עם הילדים שלי בקניון בפתח תקווה, וכמו כל הורה מצוי נכנס לעימות עם אחד מילדיי. כטבעם של עימותים, אתה יודע איך אתה נכנס
עמדתי מול הכיתה. כמעט ארבעים ילדים שטובעים באנדרנלין, שואגים ועם כוח של אריות שלא אכלו שבועיים. אדם שלא עמד בחייו מול כיתה לא באמת יבין
אחת השאלות החינוכיות הבוערות ביותר של כל הורה, היא איך נוכל לגרום לילדים שלנו להגיע ביחד איתנו לתפילה. השאלה נכונה ביחס לילדים בגילאי היסודי, וקל
בסופ"ש שעבר קיבלתי טלפון בהול מאמא נואשת שאמרה לי בקול סדוק שהיום הראשון של הבן שלה היה פשוט סיוט: מדובר בתלמיד כיתה ח' שהמשפחה שלו
כשהייתי מחנך של כיתה ט' שמעתי על ר"מ אחד שהיה לו מנהג מקסים: בכל יום הוא היה שולח להורים מחמאות ונקודות טובות על ילדם והמנהג
נראה שמעולם מצב מערכת החינוך לא היה מורכב כל כך: מיליון דרישות, מעט מאוד תגמול. אחרי שנים רבות במערכת החינוך, אחד מהמשפטים החשובים שאני אומר
בשבועיים האחרונים שמעתי על מחנכות ומחנכים ששואלים איך לפתוח את הפגישה הראשונה מול ההורים, וכן את הפגישה הראשונה מול התלמידים. בעבר היה כבוד למורים, ומילה
היום הייתי בגן החיות התנכ"י עם הילד הקטן שלי. הנציגה החייכנית הסבירה לי באדיבות: "יש מצב שחלק מהחיות יהיו ספונים בחדרים שלהם בגלל החום…". כאילו,
