כל המאמרים במדור שעת מחנך

חודש אדר הגיע, וזה הזמן לבדוק את מידת השמחה שלנו ושל הילדים שלנו. יצא לכם פעם לראות ילדים עצובים? מדוכאים? עם פרצופים רציניים כאלו של

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. חינכתי את כיתה ו', והגענו לסוף המחצית. תלמיד שלי קיבל את התעודה, סרק אותה בעיניו, ואז לתדהמתי

השבוע פגשתי באחד מחבריי ששיתף אותי ואמר לי שהוא מרגיש שהוא נהיה הרבה יותר בוגר מצד כיבוד ההורים שלו מאז 7 באוקטובר. כששאלתי אותו למה

עמדתי בתור לגלידה. דקה. שתי דקות. עשר דקות. התור לא זז. הילדים מחכים מתוסכלים. מתבונן בנייד. פתאום אני קולט בחור צעיר ששואל מי כאן אחרון.

השבוע נפגשתי עם הורה שסיפר לי שהוא ישב עם הילד שלו לתכנן את שנת הבר מצווה שלו. הילד, עלם חמודות אמיתי, סיפר לאבא שלו שהוא

המלחמה ממשיכה, ומפלי ההשראה וסיפורי המופת שוצפים וקוצפים ומשאירים אותנו נבוכים נוכח הגדלות הבלתי נתפסת הזו של הדור. אותו דור שכבר הספדנו אותו ולגלגנו על

השבוע התקיימה בבית הספר שלי אספת הורים. נזכרתי איך לפני כמה שנים, בבית ספר יסודי אחר, ישבתי באספה מול זוג הורים של תלמידי כיתתי (כיתה

כשהייתי מחנך כיתה ו' בירושלים, ניגשו אליי כמה הורים וסיפרו לי שהם היו ביום אספת הורים לקראת הישיבות התיכוניות שנמצאות באזור, והם מתלבטים קשות בין

שמעתי חלק מההספד שנשאה הדס, רעייתו של אלישע לוינשטרן הי"ד, לוחם בגדוד 8104 שנפל ברצועת עזה מפגיעת טיל נ"ט, ובו היא סיפרה שאלישע ניגש לבחינת קבלה

הוא תפס אותי אחרי תפילת שחרית, טיפוס מעניין שיצא לי להכיר לאחרונה. "תגיד לי", הוא אמר לי כממתיק סוד, "הבן שלי עושה לי כל פעם