פרשת המועדות מהווה נושא משמעותי בפרשה. ברם, במרכז הפרשה מצוי פסוק, שלכאורה אינו קשור לסדר המועדות אלא להלכות מתנות עניים: 'וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא
פרשנים רבים תוהים מדוע חג השבועות מוזכר בתפילה ובחז"ל כיום מתן תורה וכחג מתן תורה, ואילו בתורה הגדרת היום ככזה כלל אינה מופיעה. בציווי החשוב
לפני שבוע וחצי חגגנו את יום העצמאות ובעוד שבוע וחצי נחגוג את יום ירושלים, ובתווך שבין המדינה לירושלים, נקרא את הפטרת אמור. הפטרת פרשת אמור
טור אישי לפרשת אמור "מעשה באשה אחת, שהביאה קומץ של סולת, והיה כהן מבזה עליה, ואומר: כמה הן מקריבות! מה בזה לאכול? מה בזה להקריב?
דגים, כידוע, אינם נחשבים ל"בשר" מבחינה הלכתית. אין בהם חובת שחיטה ולא מליחה ומעיקר הדין ניתן לאכלם יחד עם חלב. אף על פי כן, ידוע
בפרשת אמור התורה מספרת על קטטה שפרצה במחנה: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי"
בסוף פרשתנו מזכירה התורה אירוע חריג בחומרתו: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקוב
הפולמוס על אופייה הציבורי של השבת בישראל מחייב, כמו בכל דיון הראוי לשמו, עשיית סדר לוגי בנושאים העומדים על הפרק, כיוון שלעתים מזומנות נשמעות בו
גאל גרינוולד ראש החטיבה להתיישבות בפרשתנו מצווה התורה על ספירת העומר החל ממחרת השבת ועד לחג השבועות. בסופה של פרשה זו התורה מצווה "להקריב מנחה
וורט ידוע ומוכר מחבר בין שמות שלוש הפרשות אחרי-מות-קדושים-אמור, כפתיח לדברי הספד. בשבת המיוחדת הזו שאחרי רצף הימים הלאומיים: יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות,
