הממצא הארכיאולוגי מגלה שבסופו של דבר רוב האוכלוסייה הישראלית העממית הקפידה לשמור על חוקי התורה בפרשתנו מובאת ההצהרה: "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים" (ויקרא כ, כו). למעשה,
פרשת השבוע מהווה המשך ישיר לפרשה הקודמת והיא פותחת בדרכי טהרתו של המצורע, ובקורבנות שעל המצורע להביא כדי להשלים את תהליך ה'ניקוי' מהעבירות בעטיין קיבל
מי שמשתמש בפיו להרע, פוסל אותו מלשמש בקודש חז"ל דרשו את המילה "מצורע" כ"מוציא שם רע". במקומות שונים חז"ל מבהירים שמי שמשתמשים ביכולת הדיבור שלהם
פרשתנו היא בעצם המשכה של פרשת תזריע, שבה החלה התורה בפירוט דיני המצורע. פרשתנו עוסקת ברובה במה על המצורע לעשות בכדי להיטהר; וכן בצרעת הבית,
הרבה פעמים האדם מקשיב, הכוונה, טכנית- הוא שותק ושומע מה נאמר בחלל החדר. אבל תוך כדי, גלגלי השיניים עובדים חזק על מענה הסיפור של מערכות
כפי שאנחנו לומדים מפרשת השבוע, פרשת מצורע, מצורעים נשלחים על-ידי הקהילה לחיות מחוץ למחנה בימי הצרעת. הפרק שנבחר על ידי מסדרי ההפטרה לקרוא בפרשה זו
כשאדם רואה נגע בביתו הוא חייב להזעיק את הכהן ולומר לו בהססנות – 'כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת'. לאחר שהכהן מגיע אל הבית עליו לפעול בנחישות
בטקס טהרת המצורע הנזכר בפרשתנו נאמר: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת" (ויקרא יד, ד). ה"צפור" נזכרת במקרא ארבעים פעם. לעיתים מדובר בשם קיבוצי
"וְצִוָּה הַכֹּהֵן: וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן, לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת". בית טמא
מחנה יהודי וישראלי קדוש- הוא מחנה שיש בו מקום, תפקיד וייעוד לכולם צמד המילים הזה 'מִחוּץ לַמַּחֲנֶה', הפך להיות לסמל של נידוי, ריחוק, ומיאוס. יש
