כל המאמרים במדור ויקרא

כמבוא לפרשת העריות המובאת בפרשת אחרי מות מובאת פרשיה קצרה המכילה התייחסות מקדימה לפרשת העריות: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ

שלוש המילים הקובעות את "הכלל הגדול בתורה": "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", מעלות שלוש תהיות גדולות: ראשית, מה טיבה ומה מהותה של האהבה עליה מדובר בפרשה? שנית,

"לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹקיךָ אֲנִ֥י ה'". לפי זה, האם מותר לקלל אדם שאינו חרש? ומדוע דווקא חרש, הלא ממילא הוא

"וְכִי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל-עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת-פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל-פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" (ויקרא יט, כג-כד).

המילים 'קְדשִׁים תִּהְיוּ' מופיעות בתורה כציווי לעם ישראל. אילו התורה הייתה מסתפקת בשתי המילים הללו ומשאירה לנו את הדרך בה נפרש וניישם את הציווי הזה-

עצמאות. יש ב"ה המון על מה להודות לקב"ה שהביאנו עד הלום, ולכל אותם שחלמו, התפללו, בנו, יצרו, פיתחו, קידמו, עמלו. יש להודות ולהלל על כל

"וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם" רש"י: ונתתי

פרשת תזריע נושאת עמה את ענייני נגע הצרעת. הצרעת המקראית אינה תוצר של זיהום או תולדה של מצב רפואי. הצרעת הינה נגע רוחני שבא לו