כל המאמרים במדור ויקרא

על דרך הכלל, עולמו של אדם, כמו גם הישגיו, בנויים על מעשים. עבודה, יצירה, פעולה שמובילות לתוצאות ולהישגים. מעגל החיים שלו, השנתי והיומי, בנוי על

פרשתנו עוסקת במגוון מצוות חברתיות, ובכללן איסור ריבית: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ… אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית… אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'" [כה, ב]. האלשיך מקשה: מדוע חזר הכתוב

"מפני חטאינו גלינו מארצנו". כל המתפלל את תפילות המועדים מכיר את המשפט הזה. אבל האומנם? אם הייתם שואלים היסטוריונים, הם היו אומרים שלא מפני חטאינו

שאלה: האם חיילים במלחמה רשאים להסתפר ולהתגלח בימי ספירת העומר? תשובה: במוצאי השבת הקרובה יחול ל"ג בעומר, אך יש הנוהגים להמשיך את מנהגי האבלות של

לנגד עינינו המשתאות, הולכים ונערמים הסיפורים על אזרחים וחיילים שמסרו את נפשם למען עם ישראל. נדמה, כי גדולים מעשים אלו מכל אשר הכרנו בעבר. עוצמת

בני אדם אוהבים לספור. ניתוח פסיכולוגי של נטייה זו מעלה שהיא מספקת לנו ביטחון ו"עוגנים" על מצבנו בציר הזמן ובמרחב. אנו סופרים ומעריכים משאבים פיזיים

בפרשתנו, לאחר פירוט מצוות השמיטה והיובל, מופיעה מצווה נוספת: "וכי תמכרו ממכר לעמיתיך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו". כלומר, כאשר אתה

כבר במעמד הר סיני, עם מתן התורה, מניח ה' לפני העם את ערכי היסוד שאמורים להיות צרובים בדנ"א של העם הזה לדורות עולם, ובמיוחד עם

מלחמת 'חרבות ברזל' הוכיחה לנו יותר מכל שניסים מתרחשים לנגד עינינו מדי יום, גם בשעות הכי קשות: לוחמים שורדים תופת בשדה הקרב, אזרחים הצליחו להימלט