כל המאמרים במדור במדבר

תורתנו תורת חיים היא, אך כבר האמורא ריש לקיש יצר קישור בין לימוד תורה למוות. הוא אמר על הפסוק שבפתיחת פרשתנו: "זאת התורה, אדם כי

פרשת חוקת מציבה בפנינו תמונה מורכבת של תלונות עם ישראל במדבר בשל צימאון למים. בעוד לאחר התלונה הראשונה נעתר הקדוש ברוך הוא למצוקתם, הרי שבעקבות

בדרך כלל אנו מדברים על אמון או חוסר אמון של עם וקהל במנהיגיו. האמון הזה הוא תנאי הכרחי לפעילות השלטון ולכיבוד סמכותו. אולם, גם הכיוון

לפני מלחמה אחת, כמדומני, כלומר לפי כחודשיים, התחלתי סדרה שכותרתה "מי צריך הלכה ישראלית". מאז עסקנו בספורט ופנומנולוגיה של ההלכה (ספירת העומר), ובענייני יין של

הליכה במקום קשוח כמו מדבר, בהחלט מאתגרת ומלאה בקשיים. מקום כמו מדבר יכול גם לטשטש ולעוות את הדעת והמציאות. עם זאת, ואולי במיוחד בשעות הקשות,

בטור הקודם הצעתי כי דווקא המסורת המקראית שהשתמרה ביהדות אתיופיה עשויה להציע זווית חדשה להתמודדות עם מצוקה נפשית עמוקה של חיילים הקשורה לעצם ההרג. בלב

מקומו של המוות בשיח הציבורי ובשיח התורני – עבר שינוי גדול בשנים האחרונות. בעבר היה זה לא מנומס לדבר על המוות; לא זו בלבד, אלא

יש תקנה למי שנטמא בטומאה חמורה. אפר פרה אדומה הוא אמצעי טהרה ומי שמזים עליו מי פרה אדומה – טהור. אך בפתח פרשה זו נאמר (במדבר

בשבוע שעבר, בפרשת "קורח", עסקנו במחלוקת, במרד ובמאבק על סמכות. קורח ועדתו ערערו על ההנהגה הקיימת בשם ערכים של שוויון וצדק, אך בסופו של דבר

יש כמה עשרות חיילים מהמלחמה האחרונה במלחמת חרבות ברזל שמדווחים כי הם חווים מצוקה נפשית עמוקה הקשורה לעצם ההרג. והקושי הזה הוא בעיקר קושי מוסרי.