"שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר: עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות, א', ב') השבוע
כוחות של סדר ושל תוהו נאבקים ביניהם בעולם. הללו שואפים ליצור, לבנות ולשכלל, והללו מנסים להרוס, להחריב ולערער. אבל לא תמיד ברור מי הוא מי.
בפרשתנו יתרו חותן משה מבקש ללכת למולדתו ולהיפרד מעם ישראל. משה מפציר בו להישאר ולחבור לעם ישראל. דא עקא, יתרו אינו מופיע תחת השם יתרו,
לאחר חניה ארוכה ליד הר סיני, ולאחר בניית המשכן, פותחים בני ישראל במסע ארוך שיסתיים רק לאחר כמעט ארבעים שנה. הם נראים כעם מסודר ומאורגן
השלו המקראי מזוהה ללא ספק עם העוף הידוע בשם זה בימינו (Coturnix coturnix) והוא נפוץ כמעט בכל העולם הישן. לשלו מסורת זיהוי וכשרות רציפה ופעילה ברבות
אחת המידות המרכזיות שחסרונן זועק מכל עבר היא מידת הענווה. תרבות שלימה התפתחה בעולם – מפוליטיקאים ועד סלבריטאים, תרבות של הערצה ואלילות, יועצי תדמית ותקשורת,
ספר במדבר רצוף בתלונות בני ישראל. הקורא את ספר במדבר אינו יכול שלא לזהות את 'המאמץ' שלא לפספס את ההזדמנות לבקר, להתלונן, להשמיע עמדה שונה,
עם סיומו של מבצע "שומר החומות" התחדדה שוב התובנה שאנו מכירים כבר ממערכות צבאיות קודמות: על מדינת ישראל להיות יוזמת ולא נגררת. נראה, שעיקרון זה
כבר בתחילת הדרך מגלה משה סימנים של משבר, והגעה לקצה סף הסיבולת. מרוב צער ותסכול הוא פונה להקב"ה בניסוח מרגש ומיוחד: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל-הָעָם
"את שערו של שמשון מעולם לא הבנתי, הכח הרב הזה הגנוז בו, חשאיותו הנזירית, האיסור (בל יגונה) לדבר בו, החשש המתמיד מפני אבדן המחלפות". (נתן
