פרשת חקת פותחת בפרשיית הפרה האדומה, שמחזירה אותנו לפרופורציות בכל הנוגע לתפיסתנו את עצמנו ואת מעמדנו אל מול הא-להים. אנו מגלים שוב ושוב שחרף הרצון
חיים הייזלר, רו"ח פעמיים בפרשת השבוע ופעמיים במקומות אחרים בתורה אנו למדים על חטאם של משה ואהרן, חטא שבעטיו לא זכו להיכנס לארץ המובטחת. בפרשתנו
אחת הסכנות הגדולות שיש בעיסוק בסוגיות העומדות על סדר היום, היא התחושה העמוקה כי אם מדברים על נושא מסוים – יצאנו ידי חובה, שהרי עסקנו
למרות המדרשים המרובים על כל חלקי התורה, שהם כמים שאין להם סוף, אין עוד פרשה בתורה שרש"י טורח להצהיר בראשיתה: "פרשה זו יפה נדרשת". ודומה
ד"ר חיים שיין, עו"ד קורח פיקח היה. פיקח מאד. עסקן פוליטי מיומן שקרא תיגר על הנהגתם של משה ואהרן. הנהגה שלדבריו שנישלה אותו ואת משפחתו
פרשת קורח נסמכת לפרשת הציצית החותמת את פרשת שלח לך. על מהות סמיכות פרשות אלה עומד המדרש (תנחומא קורח פי"ח, ג): "ויקח קורח, מה כתיב
כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים
אחד ממשפטי ההתרסה הזכורים היטב מפרשת קרח הוא הביטוי שיצא מפיהם של דתן ואבירם, שסירבו להיענות לדרישת משה רבינו להתייצב בפניו. טענתם כלפיו באה לידי
קרתה, פירוש הדבר שלא נקטתי בכל האמצעים כדי למנעה. לפעמים שני הנהגים המעורבים בתאונה אשמים במידה שווה, לפעמים האחד אשם יותר מהשני, ולפעמים האשמה מיוחסת
דו שיח מיוחד ומוזר מתנהל בפרשתנו בין משה רבינו ובין ריבונו של עולם. משה רבינו הבין מדברי ריבונו של עולם – "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת
