הקביעה המוסרית הפותחת את דברי משה רבינו בתשובתו לבני גד ובני ראובן מהווה את הסיבה הראשונית לחובת השרות הצבאי. חובה כמובן לבסס את חובת השרות
דמותו של פנחס היא דמות הקנאי האולטימטיבי, שאיננו יודע פשרות, ושמחרף נפשו למען נקיון המחנה. לפיכך אין זה מפתיע שלאורך הדורות רבים מהקנאים נתלו בדמותו,
תחילת ימי בין המצרים בצום י"ז בתמוז. לפי המשנה, ביום טרגי זה חטא עם ישראל בחטא העגל, והביא לשיבור הלוחות: "חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ
"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור הנני
בים הפרטים שבמקרא, נחבאים לעתים פסוקים שבדרך כלל הדעת אינה ניתנת אליהם. כזהו למשל, פסוק אחד שכלול ברשימה הארוכה של משפחות נוחלי הארץ. לאחר תיאור
"גדול השלום, שנתן שאין העולם מתנהג אלא ע"פ השלום, והתורה כלה שלום שנאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. אם בא אדם מהדרך – שואלין
סוגיית הגיור אינה שאלה פוליטית. היא אינה אמורה להיות קשורה לעניינים מדיניים. על שער הכניסה לעם ישראל מופקדים בתי הדין לגיור, והם הזוכים להכניס את
בפרשת בלק נחשפת לפנינו אחת הדמויות המתועבות ביותר בעולם התנ"כי, בלעם הרשע. בלעם, מאגיקן מקצועי, שונא ישראל ואורקל שכיר, מתגלה כנביא בעל שיעור קומה, המסוגל
"וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי" (במדבר כב',ב'). מדוע ראה בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ולא ראה את כל
ד"ר שלמה נס עו"ד ורו"ח בפרשתינו ישנה מילת מפתח העוברת כחוט השני לאורך כל פרשת בלק ובלעם והיא ה"ראייה". עיון לאור מילה זו, מאיר באור
