בפרשתנו אנו מוצאים את משה רבינו ממלא את מצוות ה' לצאת למלחמת הנקם במדין. בציווי על מלחמה זו תובע הקב"ה (במדבר לא,ג): "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל
יותר ויותר עיניים נפקחות לראות ולהבין שאכן אנו במלחמה. המלחמה איננה צריכה להיות דווקא בין שני צבאות, או בין שני עמים – מלחמה היא מצב
סערת המלחמה של השבועות האחרונים, על חלליה ונפגעיה, מפנה את שימת הלב לפרשיות המלחמה הקדומות שהתורה משופעת בהן. המעיין בדברי ימי ישראל יגלה שכולם רצופי
"ונס שמה הרוצח מכה נפש בשגגה" (במדבר ל"ה, יא) – ולא בזדון. ואם יהרֹג בזדון, ויאמר 'בשגגה הרגתי' ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקב"ה: אפילו
נביאי ישראל וחכמיהם העלו פעמים רבות את סוגיית "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". קושי עז הם חשו באותן מציאויות בהן נראה כי אין הקב"ה
פרשת פינחס הייתה מאז ומעולם משאת נפש של קנאים למיניהם. לנוכח מעשה זמרי וכזבי נתפס כאחד מרגעי החולשה של העם: על אף שהמעשה היה "לעיני
אחת הסוגיות שהסעירו את העולם הרבני בדורות האחרונים היא שאלת חידוש עבודת הקרבנות בזמן הזה. למעשה, הסוגיה ההלכתית פשוטה למדי, והוכרעה כבר על יד חז"ל.
אמר ריש לקיש: הוא פינחס הוא אליהו – אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא אתה עתיד ליתן שלום
מה אנו אמורים ללמוד מנקמת ד' במדיין? פרשתנו כוללת בתוכה את אחד ממעשי הנקם הקשים ביותר, בו מצטווה עם ישראל לעבור במחנה מדיין, ולהרוג את
בשבת בה אנו קוראים על ייחודם של ישראל כאומה אחת אנו צריכים להעלות על סדר יומנו את שאלת המשימה המוטלת עלינו בהקשר זה ; בשעה
