כולם תמיד מדברים על הקשיים והמורכבויות של הרווקות והרווקים בתקופות החגים, הרבה מהם בורחים הרחק מהמשפחות, והמחמירים אפילו בורחים מהארץ. הארוחות המשפחתיות, השאלות המביכות, התחושה
הנה כותרות במגוון קבוצות ווטסאפ, בהן אני חברה: "מגיעה לנו מדינה משגשגת, פורחת, מובילה", "מסיימים את המלחמה, מחזירים את החטופים, שומרים על הביטחון", ועוד. מסכימה.
כבר כתבתי על כך רבות בטוריי בשנה האחרונה, כי מלחמת האחים המתחוללת כאן בשנים האחרונות בין הציונות הדתית לבין הציונות החילונית מסכנת את קיומה של
עפרה ליפשיץ חברה שעמדה להתחתן ביקשה לחתום עם בן זוגה על הסכם קדם נישואין. החתן התנגד בתוקף, וכשהתרצה דרש לעצמו שורת הטבות לא הוגנות בעליל.
המושגים שמיעה וראייה ממלאים תפקידים חשובים בעולם היהדות, כאשר במקרים מסוימים המושג המרכזי הוא שמיעה ובמקרים אחרים ראייה. הפועל "לשמוע" מופיע שוב ושוב במעמד הר
הפסוק "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים י"א, כ"ו) מעמיד בפנינו את אחת השאלות המטרידות ביותר בהגות היהודית: האם עצם הצבת הברירה בפני
פרשת ראה פותחת בבחירה החופשית, ונאמר (דברים י"א, כ"ו) "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". הבחירה נטועה באדם מיום עמדו על דעתו ומתקיימת ללא
נכדים הם כמו סיפור שעבר עריכה. איכשהו סימני השאלה, הקריאה והפיסוק מעצבים את מפת הערכים שההורים (הילדים שלנו) בחרו להעביר בדרכם הייחודית לדור הבא. מדי
פתיחת פרשת ראה – "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים י"א, כ"ו), מציבה אותנו כבר בפסוק הראשון מול מוטיב חזק ועשיר: הראייה. אין
הרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני ערים החברה הישראלית היא חברה עשירה ומגוונת ומכילה קבוצות ותתי-קבוצות, ביניהן הבדלים רבים
