סכנת הגלות והבטחת הקיום
כשנודע ליעקב שבנו יוסף חי היתה תגובתו הספונטנית: "אלך ואראנו בטרם אמות", אבל ככל שהלך והגשים את משאלתו זו החלה לכרסם בתוכו חרדה, עד שהקב"ה
כשנודע ליעקב שבנו יוסף חי היתה תגובתו הספונטנית: "אלך ואראנו בטרם אמות", אבל ככל שהלך והגשים את משאלתו זו החלה לכרסם בתוכו חרדה, עד שהקב"ה

"ויאמר פרעה ליעקב כמה ימי שני חייך" (מז/ח) הייתי בטוחה שארצה לכתוב השבוע על נקמה, ועל כמה יוסף פעל בגדלות נפש וויתר עליה, למרות מתיקותה,

אבינו הזקן עלול למות, בהילקח ממנו בנימין. אנא אפשר לנו למנוע אסון ושלח את הבן בחזרה! כך תובע/ מבקש/ מתחנן יהודה בפני שליט מצרים ומעמיד
מאז היעלמות יוסף, ממאן יעקב להתנחם וחי בעצבות מתמדת. צערו הגדול גרם לכך שזיקנה קפצה עליו. נקודה זו מובלטת במפגש שמתרחש בינו לפרעה. כאשר יעקב

כאשר התורה שמה פסוקים סמוכים אחד לשני היא רוצה להפנות את תשומת ליבנו לכך שקיים קשר בין הדברים. וכאשר התורה מבקשת מאיתנו ללמוד לדורות את

התבוננות בפרשת יוסף המשנה למלך העלתה לא מעט תהיות בקרב הפרשנים. הכיצד זה לא יצר קשר עם אביו במשך תקופה כה ארוכה? מה הטעם שהתנכר
בשעה שאנו נתקלים באדם שרימה אותנו, באהוב שהכזיב, ברב שסרח, בנאמן שבגד – אנו מחשבים את דרכנו, ובוחרים בין שתי אפשרויות בסיסיות. ראשונה בהן היא

בפרשה נסגר המעגל של פרשיית מכירת יוסף. יוסף מתגלה לאחיו כמשנה למלך מצרים, ושולח הודעה לאביו שהוא בחיים. בכך מסתיימת תקופה קשה במשפחת בית יעקב,
האם מי שנהג שלא כשורה יכול לשוב ולתפוס תפקיד מנהיגותי ? לשאלה זו היבטים רבים, ודומה כי יהודה בן יעקב מלמד אותנו בפרשת השבוע את

מעטים הם הקטעים בתורה שבהם הדרמה מגיעה לפסגות כה גבוהות כמו בסיפור פגישתם של יוסף ואחיו. לאחר שנים של ניתוק, רוויות קנאה ושנאה, משטמת עולם