כל המאמרים במדור משפטים

שני נושאים המופיעים בסוף פרשתנו לא קשורים לכאורה למשפטים שלפניהם, לא לציוויי המשכן שאחריהם ולא זה לזה. האחד: הבטחה שאם עם ישראל ישמע בקול ה'

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (שמות כג, כ). רש"י מפרש כי שליחת המלאך מלמדת שישראל עתידים לחטוא, ולכן

בנצי דל, יו"ר הוועד המנהל של קריית החינוך גבעת וושינגטון, ולשעבר מנכ"ל משרד החינוך התרבות והספורט אני מבקש לגעת מעט בהיסטוריה של הציונות הדתית אל

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. חינכתי את כיתה ו', והגענו לסוף המחצית. תלמיד שלי קיבל את התעודה, סרק אותה בעיניו, ואז לתדהמתי

לאחר הקולות והברקים מהפרשה שעברה, השבת אנחנו צוללים לפרטים. כשמסתכלים על הפסיכולוגיה מאחורי המצוות, ניתן להניח שהן נוגעות במקומות טבעיים בנפש שלנו, מקומות שאותם אנחנו

הדיבר הראשון מעשרת הדברות "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ,ב), משמעותו כראש ושורש לכל המצוות, היינו מצוות האמונה ביחודו ית',

אנחנו נעים מקוטב לקוטב בכל נושא אבל תמיד חוזרים לשחרור יהודה ושומרון ומה שבא בעקבות כך "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת..", "…מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ

בעוד העולם סבור ש'העולם שייך לצעירים', בעולמה של היהדות לדורותיה הוטלה דווקא על הזקנים, מתוקף גילם, סמכותם, ניסיון חייהם וחכמתם, אחריות גדולה וכבדה, לשמש כמורי