מערכת שבתוןבנצי דל, יו"ר הוועד המנהל של קריית החינוך גבעת וושינגטון, ולשעבר מנכ"ל משרד החינוך התרבות והספורט
אני מבקש לגעת מעט בהיסטוריה של הציונות הדתית אל מול מנהיגות המדינה שבדרך ולמול הדור שלאחר הקמת המדינה. בחרתי בסיפור עצוב על תולדותיו ותלאותיו של מושב "נחלים", חלוץ היישובים הדתיים בגליל העליון, ערב מלחמת העצמאות.
זוגות אידיאליסטים שומרי תורה ומצוות עלו ארצה טרום מלחמת העולם השנייה. אהבת ארץ ישראל בערה בהם, הם ראו בה מיצוי חלומם והגשמת שאיפותיה של תנועת "החלוץ הדתי" במזרח אירופה. קבוצה זו נענתה לקריאת התנועה המיישבת של "הפועל המזרחי" ועלתה ליישב את הגליל העליון המזרחי.
המוסדות המיישבים לא דילגו על אף שלב כדי למנוע מהמתיישבים הדתיים לתקוע יתד בגליל. מיכאל חזני, אבי תנועת ההתיישבות של תנועת הפועל המזרחי דאז, עשה ככל שניתן לסייע, אך התנועה הייתה חסרת כוח אל מול אלה שהחזיקו את מפתחות המדינה שבדרך וגם לאחר הקמתה. אלה נקראו בשם מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל).
האמור לעיל אינו גורע כהוא זה מפועלו האדיר של דוד בן-גוריון, שעמד בראש החץ של הקמת המדינה.
הדיקטטורה "חגגה"! יש הסבורים כי לולא כך, היה ספק בהמשך קיומה של המדינה. קשיים רבים ביותר עמדו בפני המתיישבים הדתיים בגליל. עוינות גלויה הייתה מנת חלקם מצד היישובים הקיימים באזור – קיבוצי "השומר הצעיר". להערכתי, הקיבוצים שמסביב חששו שמא התיישבות אחת של דתיים תגרור אחריה יישובים דתיים נוספים.
עם הקמת מדינת ישראל ופרוץ מלחמת השחרור, פונו נשים וילדים מכל היישובים הסמוכים לגבול הסורי. הגברים נשארו להילחם. המלחמה תמה, כולם שבו לבתיהם בסיומה, אך מתיישבי "נחלים" פונו לחלוטין. אותם, לא השיבו אל ביתם.
הסברים שונים ולעיתים סותרים ניתנו להחלטה על פינויו המוחלט של נחלים. לחץ כבד של הקיבוצים הופעל על המוסדות המיישבים. הם הסבירו בדיעבד כי הקשיים הכלכליים של אנשי נחלים מנעו את השבתם הביתה. "הם עזבו!" כך טענו חברי הקיבוצים. כמובן לא נאמרה אף מילה על היותם חלוצים דתיים ועל הסיבה לנישולם מהקרקע.
היה זה הפינוי הראשון של יהודים ממקום אחוזתם במדינת ישראל. תרמית גרסת הקושי הכלכלי לנישולם מהקרקע תפסה והייתה נחלת רבים. כאן בא לידי ביטוי כוחם של 'בעלי הבית' במדינה שבדרך.
ווינסטון צ'רצ'יל אמר בזמנו כי ספרי ההיסטוריה של אנגליה יהיו מדויקים להפליא – מדוע? – כי אני עצמי אכתוב אותה, ענה צ'רצ'יל.
מן הפרט של נחלים אל הציונות הדתית ב-100 השנים האחרונות.
התנועה הציונית, ומפא"י כנציגתה הבולטת, חשו כי הן שהקימו את המדינה – דבר שאינו מופרך לחלוטין, אך גם מוגזם לחלוטין. השותפים המלאים היו מגזרים רבים, כולל חלוצי הציונות הדתית. דא עקא, מנהיגי הציונות הדתית התנהלו כנספחים ולא כשותפים. כדי לקיים את בקשותיה ואת דרישותיה של הציונות הדתית-הפוליטית לחיים דתיים ולאומיים שווים, היה צורך להילחם – בחינוך, בהתיישבות ובמערכות ניהול המדינה. היה צורך להיאבק ולאיים בהתפטרות מעת לעת מהממשלה. בשנים ההן היה צורך להפגין כדי לזכות בצדק בגן ילדים או בבית ספר ממלכתי דתי, זאת אף שהמפלגות הדתיות היו שותפות לממשלות ישראל. אגב, אז לא העלה איש על דעתו כי מלבד מפא"י, יינתן לכל גוף אחר להחזיק בכל עמדות המפתח בממשלה, בפקידות הבכירה, כמו גם בכל מערכות החיים. כולל, כמובן, תיק החינוך או ההתיישבות.
מלחמה סמויה, שלא ניתן היה להסתירה, הייתה להצר את צעדי החינוך הדתי, שכן אין הדבר עולה בקנה אחד עם "הישראלי החדש"
חלפו שנות דור – 30 שנה. הימין עלה לשלטון בראשות מנחם בגין ז"ל, איש הליכוד, אשר העביר את שרביט החינוך לידיו של זבולון המר ז"ל.
היה זה כמובן מענה לצעירי המפד"ל וגוש אמונים, אשר הרימו ראש ונשאו בגאווה את המסר הערכי והאידיאולוגי של הציונות הדתית. "הרמת הראש" החלה עם תום מלחמת ששת הימים, שסחפה את צעירי הציונות הדתית לפעול להתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל. חילוף הדורות הפך את הציונות הדתית לשותפה מלאה בניהול ענייני המדינה. עד למהפך, מפא"י וגרורותיה נהגו כדיקטטוריות כלפי האחרים, ובעיקר כלפי הדתיים.
התנהלות זו הייתה נחלתם של האוחזים בהגה השלטון, מתוך כוונה טובה, לפי "תפיסתם", כדי ליצור את "הישראלי החדש", וכי רק אנחנו "המפ"איניקים" יודעים איך לעשות זאת, לשנות ולמחוק את כל מה שהיה בבית אבא במזרח אירופה.
רוב מנהיגי הציונות החילונית היו בעברם תלמידי ישיבות בנערותם, אך סברו כי חלק מהדרך הנכונה להקמת המדינה מחייבת להשליך תחילה את "הטלית והתפילין". רק נזכיר את אמירתו של יעקב חזן, איש משמר העמק, ממנהיגי מפ"ם: "רצינו לגדל אפיקורסים – וקיבלנו עמי ארצות".
השאיפה ל"ישראלי החדש" באה לידי ביטוי באחד המעשים המכוערים ביותר בשנות קיומה של המדינה – "במבצע" גזיזת פאותיהם של ילדים יוצאי תימן. ולא היה פוצה פה ומצפצף.
מלחמה סמויה, שלא ניתן היה להסתירה, הייתה להצר את צעדי החינוך הדתי, שכן אין הדבר עולה בקנה אחד עם "הישראלי החדש". מנהיגי המפלגות הדתיות והציונות הדתית לחמו ללא לאות על קיומו של החינוך הדתי ועל ההתיישבות בכל חלקי הארץ. דרכם צלחה במעט. קשיים אין-סופיים המשיכו וסיכנו את החינוך וההתיישבות הדתית, "עד שקמתי דבורה" – עד שקם הדור החדש של הציונות הדתית בשלהי מלחמת ששת הימים ובעט במוסכמות של המנהיגות הדתית לאומית ובמעמדה במערכות החיים במדינה.
המנהיגות הוותיקה שידרה תודה על כל מה שקיבלה, כאילו המדינה היא רק של השלטון "המפ"איניקי" הדיקטטורי. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך כי מפירותיהם של הזרעים שזרעו אז המנהיגים הפוליטיים של הציונות הדתית בחינוך ובהתיישבות, אנו חיים היום. המנהיגות הפוליטית דאגה לחינוך הדתי ולמגזר הדתי בלבד!
נוח היה לה להנהגת המדינה בדמות מפא"י לשמור על מערכת יחסים עם מנהיגי המפלגות הדתיות, אך זאת, תוך גישה של עליונות מוחלטת שבה הם נותנים להם "משהו פה ושם". כל האמור לעיל לא בא להפחית כהוא זה ממאבקן של המפלגות הדתיות לקיום דרכה של הציונות הדתית בארץ. אך הדרך הזו, ששילבה עיסוק ודאגה למגזר הדתי בלבד יחד עם דימוי עצמי נמוך ותחושה של נספחים ונגררים, הייתה לצנינים בעיני צעירי הציונות הדתית.
כאמור לעיל, לאחר מלחמת ששת הימים, החלו ניצני המהפך במעמד הציונות הדתית והמפלגות הדתיות. קם דור שני ליוצאי השואה ולילדי העולים מארצות אפריקה, בוגרי ישיבות תיכוניות חניכי "בני עקיבא", אשר ראו את מעמד הציבור הדתי לאומי בחברה הישראלית, לא היו מוכנים לקבל את ההתבטלות העצמית ויצאו למאבק אידיאולוגי ומעשי.
אך טבעי הדבר, שכאשר תנועה משנה את פניה, קמים מעטים המבקשים לחזור אל הישן, לתקופה של "פעם"
מדוע דווקא לאחר מלחמת ששת הימים? העניין דורש מחקר יסודי.
הסמלים של הדור הישן הוסרו כמעט לחלוטין, כובעי הברטים והקסקטים. את מקומם תפסו הכיפות הסרוגות. הכיפה הפכה לסמל, לגאווה, לדרך ולשינוי על כל המשתמע מכך. החינוך לערכים של ההורים בשנות ה-50 וה-60 החזיר את הגאווה לצעירים ולנוער הדתי.
שותפים רבים שינו את פני הדור, אך שני מנהיגים בעלי כושר מנהיגותי וכריזמטי בלטו במיוחד, ביכולתם להוביל ולקחת לידיהם את ההנהגה המעשית:
הרב משה צבי נריה ז"ל, אבי הישיבות התיכוניות קם ועשה מעשה. הוא נתן תשובה חינוכית, ערכית, דתית ולאומית לדור החדש. הוא סחף ודחף את בני הנוער של הציונות הדתית לזקוף את קומתם ולהשתלב בכל מערכות החיים. הרב נריה פעל ללא לאות למען החדרת התודעה והאמונה בתורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל. הרב נריה זצ"ל, דמות של מנהיג עילאי, פעל והקים עשרות ישיבות תיכוניות ואולפנות והביא למהפך משמעותי ביותר בחינוך הדתי.
חנן פורת ז"ל, בלהט ובאמונה בצדקת הדרך, משך אחריו את בני דורו לפעול ליישוב ארץ ישראל. חנן פורת היה מנהיג מלידה, כריזמטי המשדר אמינות מוחלטת. רבים מבני הציונות הדתית הלכו אחריו ונשאו בגאווה את דרך הציונות הדתית המתחדשת.
"הדרך החדשה" גרמה לכך שהנוער הדתי לאומי החל לפעול ולהיות שותף מלא בכל מערכות החיים – בהנהגה, בתורה, באקדמיה, בצה"ל, בכלכלה ובעולם המשפט.
גלגל ענק מלווה את ההיסטוריה של העם היהודי. מדי שנות דור, לעיתים שני דורות ואולי יותר, חל שינוי במהלך חייו של העם הזה. עליות, מורדות, שקיעות ושוב עליות, ליוו את העם היהודי. ראינו בנים שמרדו בהוריהם, זנחו את בית המדרש והשאירו מאחוריהם את מסורת בית ההורים. הקצוות התחדדו גם בתוך הציונות הדתית! טרום הקמת המדינה, בנים חלוצים עזבו את מקום הולדתם בארצות הגולה והגשימו את חזון הציונות הדתית בארץ ישראל. אורח חייהם לא תאם בדיוק את דרך אבותם. גם הדורות הבאים אחריהם שינו את דרך הציונות הדתית. ריקודים מעורבים בתנועות הנוער וכיתות מעורבות במסגרות החינוך הדתי, נעלמו וכמעט אינם עוד. בראשית שנות המדינה רבים מבוגרי החינוך הדתי הסירו את הכיפה מראשם. זו הייתה תופעה מוכרת וכואבת.
ושוב, מלחמת ששת הימים הייתה מפנה היסטורי. לפתע, אט-אט, חל מהפך. הורים ביקשו חינוך דתי קפדני יותר, דגלו בחינוך בישיבות ובאולפנות. השאיפה של ההורים עלתה בידם, זאת בצד התנדבויות ערכיות בצה"ל, בשירות לאומי, השתלבות בחברה הישראלית וכיו"ב. כאן, החלו לבצבץ ציציות בבגדי הנוער, תוך הקפדה בקיום המצוות. מנחה ומעריב לא היו בגדר המלצה בלבד, כך רצו ההורים וקיבלו. אך טבעי הדבר כי הדור הבא, המחוזק מבחינה דתית על פי תפיסת ההורים, תפס תאוצה בדור הנכדים והנינים. הורים ביקשו לראות בנים ונכדים בדמותם ממש, אך קיבלו "יותר" מכך. אותם הורים לא תמיד הלכו לפי הכוונת הוריהם בגולה, אך ביקשו לראות אצל ילדיהם תוצאות חנוכיות מלוות בערכים על פי תפיסתם החדשה. הם ביקשו לחזק את הצד החלש שלהם כלפי הדור הבא.
כיום אנו מוצאים את עצמנו מול דור חדש המקפיד יותר בתורה ובמצוות. החיצוניות שלהם שונה, ראשם זקוף יותר ועליו כיפה גדולה יותר.
יש בציונות הדתית כיום הטוענים "לאן הגענו", בהביטם אל הדור השני ויותר מכך, השלישי. הם רואים לפניהם את המנהיגות הפוליטית המתחדשת של הציונות הדתית, וזועקים "זה לא אנחנו!". אלו הם הורים אשר ביקשו לחנך את ילדיהם במסגרת החינוך הממלכתי דתי. שפתותיהם של הורים אלה נעות אך קולם קול ענות חלושה. אך טבעי הדבר, שכאשר תנועה משנה את פניה, קמים מעטים המבקשים לחזור אל הישן, לתקופה של "פעם" וכואבים את "התזוזה" של הדור הבא.
המנהיגות הפוליטית של הציבור הדתי לאומי כיום מהווה את הגידולים של ההורים אשר ביקשו חינוך טוב יותר וערכי יותר. תורה, מדינה וארץ היו המסר העיקרי שאליו שאפו. רוב רובו של הציבור הדתי נע לכיוון הבנים והנכדים. כך עובד לו הגלגל ההיסטורי של העם היהודי. יחד עם זאת, אין להתעלם מניצנים קלים בציבור הדתי שהחלו לבצבץ. קיימת רוח קלילה המבקשת לחזור למתכונת של העבר המתון והפייסני, אל בית ספר שהיה יותר פלורליסטי ו"לייטי", לחזור אל "פעם" שהיה ואיננו. ימים יגידו אם תצלח דרכם, ואז חלילה שוב יגדל הפיצול במחנה.
ערב הקמת המדינה היו 600,000 תושבים במדינת ישראל, ומתוכם כ-10% אזרחים בעלי השקפה ציונית דתית. או אז היה כמעט קונצנזוס על דרכה של הציונות הדתית.
כיום, כאשר 2 מיליון(!) אזרחים חיים תחת "מטריית" ציונות דתית אחת, המהווה יותר מ-30% מאזרחי המדינה המשתייכים ל"כיפות הסרוגות", אך טבעי הדבר שלא ניתן לשייך לכולם השקפה אחת ומאוחדת וגם לא מסגרת פוליטית אחת ומוגדרת. אם כן, לכל המאמינים בדרכה של הציונות הדתית, ייאמר: ה"מטרייה" גדולה ורחבה, הציבור רחב וגדול, הרבה יותר מהמטרייה, ומתוך כך הדעות שונות, כאשר כל קבוצה רואה את עצמה כמיינסטרים של הציונות הדתית. כולם צודקים, וגם אני צודק. לכולם ייאמר: "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (ישעיהו נא, ב).
