כל המאמרים במדור תצוה

בתחילת פרשת "תרומה" אותה קראנו בשבת שעברה נאמר: "…מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי". הפשט כמובן מכוון לפנייה לצורך התרומה לאנשים ולקבלתה.

יאיר אבידן פרשת תצווה אינה עוסקת ברגע דרמטי או בהחלטה מכריעה. היא עוסקת במה שבאמת בונה חוסן חברתי. זו עוסקת, בין היתר, בנר התמיד, בעבודה

סיפור מגילת אסתר נע חליפות בין הטראגי לקומי, בין הקוטב השמח לעצוב, בין תיאור מצחיק עד דמעות לתמונה מַכְמִירַת לב. מקור כוחה ועוצמתה הגדולה של

נסו להיכנס לנעליו של רב. מישהו היה מגיע אליכם ומספר לכם שתלמידי ישיבה מתהוללים במועדונים ומשתכרים. הייתם מזדעזעים, נכון? ומה אם היו מספרים לכם שנכתב

בשעה שמרדכי תובע מאסתר להתערב ולבטל את גזרות המן, היא משיבה לו: " לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי". דבריה אלו של

בזמן האחרון עולה רמת הדריכות והציפייה למהלכים של ארה"ב וישראל מול המשטר האיראני, שממשיך בתהליכי התעצמות ושיקום המערכים שנפגעו במבצע "עם כלביא". חרושת השמועות האם

יובל שגב מרגע שמשה רבנו נולד, כמעט שאין פרשה בתורה שבה שמו אינו נזכר. לא רק נזכר – אלא ניצב במרכז. הוא היוצא והבא, המדבר

שאלה: חייל משרת במוצב מרוחק, שאין בו מניין לא בימות החול ולא בשבת. באפשרותו לנצל את ימי החופשה שלו כך שישתחרר לשבת זכור, אלא שאז

הכתוב אומר (שמות כ"ז, כ'): "ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור".  די היה לומר למשה "צווה את בני ישראל".