כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

  "להצלחה אבות רבים; הכישלון הוא יתום". אמירה רווחת זו מוכחת במציאות מדי יום ביומו. כאשר מופיעה על במת ההיסטוריה הצלחה, בכל תחום שהוא, יש

הרבה קבוצות של בני אדם המתאגדים יחדיו יש בעולם. הגדרת חלקם כ"לְאוֹם" מתבססת בדרך כלל על כמה מאפיינים המשותפים לכולם: היסטוריה, תרבות, לשון, אורח חיים,

במשך שנים הבטיחו לנו "מזרח תיכון חדש". הבטיחו גם יונה, עלה של זית, הבטיחו שלום בבית. אז הבטיחו (כמו שאמר ראש הממשלה המנוח לוי אשכול:

אגדה אורבנית מספרת שבסמוך לפני תשעה באב ניגש אחד הבחורים בפוניבז' ל"מרן ראש הישיבה", הגרא"מ שך ע"ה, ושאל אותו האם גם ב'בין הזמנים' עליו ללמוד

  לצד קריאות ה"אֵיכָה" של מגילת הקינות הנקראת בתשעה באב, מופיעות בתנ"ך עוד שתי קריאות שקולן מהדהד מסוף העולם ועד סופו. האחת, היא קריאתו-זעקתו של

לפי מסורת חז"ל, "מגילת הקינות", חיבור אֵיכָה על חורבן הבית הראשון, מיוחסת לירמיהו הנביא. זה אלפי שנים היא נקראת ונלמדת, ברשות היחיד וברשות הרבים, וכדברי

חילופי השלטון הצפויים בנשיאות ארה"ב, בחירת הרבנים הראשיים לישראל והדרישה להחליף את צמרת ההנהגה הישראלית, הפוליטית והצבאית, בעקבות מאורעות 7 באוקטובר – העלו פעם נוספת

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". פסוק זה, מנבואתו של בלעם הרשע, מצוטט תדיר על ידי מדינאים וסתם יהודים, כביטוי לכך שלא ראוי לו

מעשה ביהודי שעלה לארץ מרוסיה בתקופת הקומוניזם. "איך היה האוכל ברוסיה?" נשאל. "לא יכולתי להתלונן". "ואיך הייתה העבודה?". "ממש לא יכולתי להתלונן". "ואיך הייתה המשכורת?".

"פרשת קרח יפה נדרשת". במילים אלה פותח רש"י את פירושו לפרשה, שמאז ועד היום, נשתברו עליה קולמוסין הרבה ונערמו על גבה תילי תילים של דרשות