כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

בסופה של פרשת אמור באה פרשת המקלל, המבליטה את הנגע הקשה שטמון בקללה – במקרה זה קללת השם – ומביאה לחילול השם, תרתי משמע. פרשה

פרשת קדושים נפתחת בציווי המהדהד, הנתפס כמעט כבלתי אפשרי: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". אלא שבניגוד למקובל בעולם הדתי הרחב, וגם בקרב המון

"אמרו: אותה שעה היו פצצות מתפוצצות בראשי גגות. בחצרות ובבתים שבירושלים, ולא נשמע קול הפצצות מקול העם העונים אמן, שהיה מהלך ומחרחר מהלך ומתגבר. בו

בתלמוד (פסחים קטו, ע"ב) מובא סיפור על האמורא אביי שישב לפני האמורא הגדול, מורו ורבו, רבה בליל הסדר. עיגונו הריאלי (או, אם תרצו, הספרותי) של

"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מכוח חיוב זה, נהגו ברבות מעֵדות ישראל לא להסתפק באמירת הגדה מאופקת, כמעט

עשר מכות אימתניות הוטלו על המצרים. באוויר, בים וביבשה. הן שיבשו את אורח חייהם, השאירו אחריהן חללים רבים, פצועי נפש וגוף, והותירו אותם מוכים וחבולים.

פרשיות ויקהל-פקודי, החותמות את חומש שמות, מהוות אבן פינה בחובתו של איש ציבור למסור דיווח לציבור על מעשיו ופעולותיו ולנהוג במידע המצוי בידו בשקיפות מרבית. גם

פרשת כי תישא מעמידה אותנו מול אחד הרגעים הדרמטיים והמתסכלים ביותר בתולדות עם ישראל: חטא העגל. טראומה נצחית שרישומה ניכר עד ימינו. חטא העגל אינו רק

סיפור מגילת אסתר נע חליפות בין הטראגי לקומי, בין הקוטב השמח לעצוב, בין תיאור מצחיק עד דמעות לתמונה מַכְמִירַת לב. מקור כוחה ועוצמתה הגדולה של

"תורת התרומה" וגיוס כספים לדברים שבקדושה ולשאר צורכי ציבור – תורה שלמה היא, ולימוד היא צריכה. כל מי שעסק אי פעם בגיוס משאבים, ולוּ למען