כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

קשה לדמיין כיצד עמד העם במתח, בשמעו את מרכבות המצרים מתקרבות ורודפות אחריו אל תוך הים. החשש מפני החושך, המים, הרעש, עצם המנוסה, הדאגה לבני

מוקדה של פרשת השבוע, "בשלח", היא "שירת הים": פרק שירה מופלא, החושף משהו מעצמת הרגשות שחוו בני ישראל במעמד קריעת ים-סוף: "וברוח אפיך נערמו מים,

בשנת תשל"ב-1972 נדרש בית המשפט העליון בישראל לדון בהחלטה על הפקעת מקרקעין של קבוצה נוצרית-גרמנית בזיכרון יעקב שאנשיה נחשדו במיסיונריות. בית המשפט קיבל את עתירתה

עוד מכה אחת ודי. הגיע זמן הגאולה, והיא כבר נראית מעבר לפינה. ואז באה מכת החושך. שלושה ימים של ניתוק. חושך מוחלט, חושך מצרים. כדרכה,

התיאור המרתק של פרשיות יציאת מצרים מתאר את תהליך הפיכתם של מנהיגי העם, משה ואהרן, בצו הקב"ה, ממנהיגים רציונליים, שהגיעו זה כבר לגיל גבורות(!), רבי

אחת התופעות הבולטות ביותר בעולמו של מקרא היא הייחוס. בשונה מהנהוג בימינו שבהם מבקשים מאדם כי יציין את שמו ושם משפחתו, בעבר הלא רחוק לא

בבואם לתאר תחומי הלכה שלמים, כאלה שתלויים בפסוק אחד בלבד, דיברו חכמים הראשונים (משנה חגיגה א, ח) על "מקרא מועט והלכות מרובות, כהררים התלויים בשערה".

לכל אחד מפסוקי התורה שפה משלו, מנגינה משלו. אך יש מקרים שבהם בין שלל הפסוקים, מזדקר בבת ראש פסוק שמקרין עוצמה מיוחדת. אחד מהם –

לא, זו לא טעות. הציווי "לך לך" מאפיין שני ניסיונות גדולים שבהם נתבקש אברהם אבינו לעמוד. בראשון, הפותח את פרשת "לך לך", נצטווה אברהם: "לך

"אחרי החגים" כבר פה. כבכל שנה מצווים אנו "להתחיל מבראשית", תרתי משמע. שנה חדשה של התחלות ותקוות ותפילות לעולם טוב יותר, צודק יותר, מוסרי יותר.