כל המאמרים במדור בשערי המשפט העברי

זיכרון עשוי להפוך בקלות למעשה תעתועים. לא אחת, "זוכר" אדם דברים שלא היו ולא נבראו, אפילו לא משל היו, ומשכיח מליבו – או שוכח –

יש שביקשו להדיר קהלים שונים מלימוד התורה, בעוד אחרים ביקשו להרחיב את מעגל לומדי התורה ולראותו פתוח לכול במידה רבה, העולם רווי ההדרה והחרמות שאנו

תקנותיה של קהילה, עשויות לשמש מראָה נאמנה לחייה, חיוניותה ופעילותה, בבואה מהימנה לשמחותיה וצרותיה, לשיחה ושיגה, למחלוקותיה וסכסוכיה, קנאותיה ושנאותיה. מאז ומתמיד היו תקנות הקהל

פרשת בחוקותי, היא אחת מהפרשיות העוצמתיות ביותר בתורה. עיון בה מלמד שלא קיים מתאם (פרופורציה) בין שני חלקיה. הברכה נפרשת על פני עשרה פסוקים בלבד,

  "אבטיח – ששית. בטטה – בית דין. ענבים – תוצרת חו"ל יבוא. האבטיחים שהגיעו – עולי מצרים". זוהי הרשימה שאני מקבל מדי שבוע מבעל

"הגיעה אלי שמועה, ואני מקווה שאינה נכונה", אמר הרב יהודה עמיטל ראש ישיבת 'הר עציון' בדברים שנשא לפני כחצי יובל שנים, "שאחד הרבנים החשובים בציונות

בימים אלה, ללא רעש וצלצולים, פרש מכהונתו השופט ניל הנדל, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון. הפרישה עברה כמעט בשקט, מתחת לרדאר התקשורתי, כשבלט היעדרו של

במוקד ליל הסדר עומדת חובת ה"הגדה". אכן, בליל הסדר מונים לא פחות מחמישה עשר סימנים ("קדש ורחץ"), אך מבחינה פרופורציונלית, ה"הגדה" – הדיבור והסיפור, אמירת

במסורת ישראל נתקבע שמו של חג הפסח, בין שאר שמותיו, כ"חג החירות". ביטוי לדבר יש גם בסדר התפילה, שבה מוגדר החג ב"קידוש" וב"קדושת היום" שבתפילת

אחד האתגרים הגדולים בחיים בכלל, ובמעשה הדתי בפרט, הוא היכולת לחדש ולהתרענן. החזרה על אותו מעשה פעם ועוד פעם, במשך עשרות שנים, עשויה – במידה