יום הכיפורים מְזַמֵן לנו מדי שנה חוויה נדירה וייחודית. יום של עמידה מול מַרְאַת האמת. שעה שבה אנו מתייצבים, יחידים וציבור, לפני "מלך המשפט", ומתחננים:
בראשית השנה, עת אנו מתכנסים סביב שולחן החג, פותחים מחזור תפילה עתיק יומין ושומעים את קול השופר המנסר בחלל האוויר – קשה שלא להרהר במשמעותה
אפיונה המרכזי של פרשת כי תבוא, עיקרה ראשה ורובה, הוא פסוקי הברכה והקללה. בתוך שלל פסוקים אלה, תופשים מקום מרחבים גיאוגרפיים שונים: "ארץ", "עיר", "שדה",
פרשת אשת יפת תואר ניצבת במרכז הפרק שפותח את פרשת "כי תצא למלחמה". בעיני פרשנים, ראשונים כאחרונים, כמו גם בעיני אדם בן ימינו, מעורר המקום
החלפת המנעולים בלשכה של משרד המשפטים בתל אביב, כדי למנוע מהיועמ"שית לממשלה לעבוד בה, היא שיא חדש במסכת הגרוטסקה וההטרלות שאנו עדים להן. וכמאמר המימרה
לא מעט פסוקים שגורים כל כך על לשוננו, עד שאין אנו מבחינים תמיד בקושי העולה מהם ובהם. אחד מהם הוא הפסוק שפותח את פרשתנו: "רְאֵה
המלחמה הבלתי נגמרת בדרום מעניקה לכולנו, ובמיוחד לראשי המדינה ומערכות הביטחון, שיעור גדול לחיים, גם בענווה גם בצניעות. שיעור, שלמרבה הצער ולמגינת הלב, טרם הופנם
רבים מדברי "הנאום האחרון של משה" בספר דברים, "משנה תורה", כוללים עשרות רבות של מצוות. כך גם בפרשתנו. לפי ספר החינוך, "יש בה שמונה מצוות עשה וארבע מצוות לא
יש שאלות שההיסטוריה או המציאות עונה עליהן, ללא צורך בתשובה מעשה ידי אדם. אחת מהן היא השאלה עתיקת יומין, שחוזרת אלינו מדי שנה, כמו בומרנג,
שעת פטירתו של אדם היא פעמים הרבה שעה של חשבון נפש. מעשי עלילותיו וגבורותיו של אדם עוברים לפניו כבני מרון. מן הסתם, הוא שמח על
