חטא המרגלים נצרב בתודעה ההיסטורית היהודית כאחד המאורעות הטראומטיים ביותר בתולדות עם ישראל. פירות הבאושים שלו נאכלים עד ימינו, וביטוי נוקב ניתן בדברי חז"ל: "אתם
כפי שהדגישו כמה ממפרשי המקרא (דוגמת הרמב"ן), ובשונה ממנהיגי דורנו, שלעולם אינם נכשלים או מגלים תחושות של חולשה, ייאוש ומורך לב, אבות האומה מצטיירים לעתים
בליל השימורים הארוך של חג השבועות, בתי המדרש והאולמות הציבוריים ברחבי הארץ גדושים בלומדים. המראה מרהיב עין: אנשים, נשים וטף, חובשי כיפות ומגבעות לצד גלויי
בנוהג שבעולם הלוויים נתפשים כמין "סוג ב' Second Best ." הכהן הוא הראשון, והלוי נמצא "רק" במקום השני. אבל עיון בפרשיות הלוויים שבתורה, מלמד על
צירה המרכזי של פרשת בהר כולל שתי הכרזות מהדהדות, הבאות בזו אחר זו: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי"
בסופה של פרשת אמור באה פרשת המקלל, המבליטה את הנגע הקשה שטמון בקללה – במקרה זה קללת השם – ומביאה לחילול השם, תרתי משמע. פרשה
פרשת קדושים נפתחת בציווי המהדהד, הנתפס כמעט כבלתי אפשרי: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם". אלא שבניגוד למקובל בעולם הדתי הרחב, וגם בקרב המון
"אמרו: אותה שעה היו פצצות מתפוצצות בראשי גגות. בחצרות ובבתים שבירושלים, ולא נשמע קול הפצצות מקול העם העונים אמן, שהיה מהלך ומחרחר מהלך ומתגבר. בו
בתלמוד (פסחים קטו, ע"ב) מובא סיפור על האמורא אביי שישב לפני האמורא הגדול, מורו ורבו, רבה בליל הסדר. עיגונו הריאלי (או, אם תרצו, הספרותי) של
"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מכוח חיוב זה, נהגו ברבות מעֵדות ישראל לא להסתפק באמירת הגדה מאופקת, כמעט
